כתב הרמב”ם:
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת.
ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת. ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
ומקור הדברים הוא משנה בעירובין מ”ד ע”ב:
מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, כל היוצאים להציל חוזרים למקומן.
ולהלן בפרק כז הלכה יז כתב הרמב”ם:
וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרים בשבת למקומן ובכלי זינן.
ומקור הרמב”ם הוא משנה במסכת ראש השנה, דף כ”ג ע”ב:
התקין רבן גמליאל הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס מן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים לכל רוח.
א”כ על מה נאמר שמותר לחזור שלא להכשילן ומתי יש להם רק אלפים אמה לכל רוח? זו קושית הגמ’ בערובין מ”ה ע”א ותרצה בתירוץ ראשון: “אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זינן למקומן כדתניא…”. וא”כ בפרק ב’ יש היתר רק על כלי זין, ובפרק כז מדובר על איסור תחומין. וא”כ אין כאן היתר כללי, אלא היתר פרטי לשני ענינים ודינם שונה. וסיבת ההיתר מבוארת בגמ’ שם שמביאה בריתא “בראשונה היו מניחין…” וכו’. תירוץ שני בגמ’ הוא יש הבדל אם ישראל נצחו או אומות העולם נצחו. ומשמע שאם אומות העולם נצחו הרי יש סכנה להשאר בחוץ ולכן חוזרין למקומם. וכתב הרא”ש פ”ד סימן ה’ בשם המהר”ם שהלכה כשני התירוצים. וכ”כ ב”י או”ח סימ’ ת”ז שכן דעת הרמב”ם. כן פסק להלכה המשנה ברורה ס’ ת”ז ס”ק י’. ולכן כתב הרמב”ם בהלכתנו שאם יד גויים תקיפה חוזרים, וכן כתב שחוזרים בכלי זינם.
האם הדין המובא ברמב”ם בפרק ב’ הוא בהלכות גדרי מלחמה, שמותר לחזור בכלי זין, או דין כללי לכל פקוח נפש. שהרי הרמב”ם בהלכה שלאחר מכן כתב וכן ספינה המטורפת, וכן יחיד וכ’, אם כן הרי דין זה כלול בכל דיני פקוח נפש. ואם נאמר שכל דין עיר הסמוכה לספר הוא דין של פקוח נפש אם כן יש מקום להרחיב סוג זה של היתר לכל דיני פקוח נפש. מה שאין כן אם המדובר בהיתר בגדרי מלחמה.
ונראה להוכיח שזה דין במלחמה: עיין גמ’ עירובין שם: “דרש רבי דוסתאי וכו'” ולמד מקעילה שעיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי קש ותבן. והקשו התוס’ שם ד”ה אי, מנין שהיה זה בשבת? ותרצו:
דמוכחה מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה, דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשי עליה אע”פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת.
א”כ ברור שגם עסקי תבן וקש נחשב לגדרי מלחמה (ומכאן שגם אנטיפדה היא מלחמה).
חידוש נוסף יש כאן ברמב”ם, שכתב הטעם שמותר לחזור למקומם הוא “כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא”. וטעם זה לא הובא בגמ’. ומקור טעם זה הוא במשנה בראש השנה בסוף הפרק הקודם (כ”א ע”ב):
מעשה שעברו יתר מארבעים זוג ועכבם ר”ע בלוד שלח לו ר”ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
וזה שלא כמו שכתב בפירוש רבנו יהונתן על רי”ף (יב ע”א) שזה שחוזרים בכלי זינן, הוא אפילו להעביר ד’ אמות ברה”ר לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום. ולדעת הרמב”ם זה לא משום סכנת נפשות, שאם כן לא צריך היה הרמב”ם את התוספת ש”מכשילן לעתיד לבא”.
ואם זה מקור הרמב”ם יש לדון האם טעם זה של חשש מכשילן לעתיד לבא מתיר גם איסורי תורה? הרי מלוד לירושלים יש יותר מ-12 מיל ולרמב”ם בריש פרק כ”ז הלכות שבת הרי זה מדאוריתא. ומשמע שטעם זה יש בו כדי להתיר גם איסור תורה.
ואמנם החתם סופר בתשובה או”ח סימן ר”ג כתב שחשש מכשילן לעתיד לבא מתיר גם בדאוריתא (והביאו גם מנחת שלמה סימן ז’ אות ג’). וע’ מנחת שלמה שם שכתב שזה כמו שלגבי פיקוח נפש עושים על ידי גדולים ולא על ידי גוים אף שאפשר לעשות בהיתר, וכתב הרא”ש שזה משום שזימנין דליתנהו ואתיתי ג”כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבא לידי סכנה. א”כ רואים שמותר לחלל שבת עכשיו משום חשש של פעם אחרת.
אבל זה קשה, שהרי לחכמה שבא לילד לא היתרו אלא להיות כבני העיר שיש לה אלפים אמה לכל רוח ולא יותר? ועוד, לכאורה מכשילן לעתיד לבא הרי זה כמו דין שהתירו סופן משום תחילת בביצה פרק ראשון לגבי פתיחת חנויות וכ’. וזה רק בדרבנן ולא בדאוריתא? וברשב”א בביצה משמע שמכשילן לעתיד לבא זה מעין דין של התירו סופן משום תחילתן.
עיין מנחת שלמה שם. ולכן כתב שם הגרש”ז: “ומפני גודל התמיהה…” ובקטע הבא שהביא את דברי הרשב”א והרמב”ן.
וגם בעצם דברי הגמ’ בעירובין מוכח שמותר לחזור רק באיסורי דרבנן, שהרי בנצחו ישראל מותר לחזור רק אלפים אמה, עיי”ש. “דפשוט הוא דבהא גופא דמחלקינן בין אלפים אמה ויותר כלול גם חילוק זה שבין דאוריתא ודרבנן” (גרש”ז שם עמ’ נ”ב ליד הערה). אבל להלן במנחת שלמה סימן ח’ חזר בו וכתב שיתכן להסביר שהתירו רק אלפים אמה בנצחו ישראל, ואעפ”כ התירו איסורי דאוריתא (ויסודו מדברי רבנו יהונתן שם. מ”ש עמוד נח).
ומ”מ כתב הגרש”ז שלא התירו אלא להביא את כלי הנשק, אבל לחכמה ורופא אסורים לחזור למקומם (נח, ד”ה עכ”פ). ועיין שם סוף התשובה שכתב שאין להתיר איסורי תורה משום כך.
ועיין אגרות משה שנראה שהתיר בדאוריתא וחלק עליו הגרש”ז זצ”ל.
פשט הרב הלפרין 66-7, מדוע המשנה לא הזכירה אפשרות ללא הגבלה. וצ”ב. ועיין “שבת ומועד בצה”ל” עמוד מז על חשש מכשילן בחיילי צה”ל. שאמנם מדין מחנה מוכח שגם מי שעושה על ידי פקודה שייך בו שהתירו סופן משום תחילתם, אבל בשם הרב אלישיב כתב להחמיר.
מראי מקומות: מנחת שלמה סי’ ז’ ח’ אסיא כרך ד’ עמוד 60 מהרב הלפרין. נשמת אברהם או”ח סי’ שכט. שבת ומועד בצה”ל עמוד לט. עמוד הימני סימן יז. אגרות משה ח”ד סימן פ’;