כתב הרמב”ם:
צרין על עיירות של הגוים שלשה ימים קודם לשבת. ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע”פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.
ולהלן בפרק ל’ הלכה יג כתב הרמב”ם:
אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלין וטרודים בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת…
ובהלכות מלכים פ”ו הלכה יא כתב הרמב”ם:
צרין על עיירות של עכו”ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות.
ומשמע ברמב”ם ש“עד רדתה” הוא היתר למלחמה בשבת. וא”כ אין זה היתר מפני פקוח נפש שהרי מדובר על מלחמת רשות, וכן משום שלא מספיק ההיתר של “וחי בהם”.
ובכנסת הגדולה או”ח סימן רמ”ט, כתב שדעת הרמב”ם שגם במלחמת מצוה אין להתחיל פחות מג’ ימים קודם השבת (וכ”כ הרב גורן בתורת השבת והמועד, עמ’ 70). אבל מתוך דברי הרמב”ם בפרק ל’ משמע שבמצוה מותר. ואמנם שם בהלכה כתב את ההיתר שלדבר מצוה מותר לגבי הפלגה בספינה, אבל אין סברא לחלק, שהרי דינם שווה. ולכן אין לדייק שהרמב”ם חילק בין מצוה ורשות רק בהפלגה בספינה ולא במלחמה, מכאן שבמלחמה אין לחלק. זה לא נראה שהרי בסברא אין הבדל ביניהם. וכן מפורש בטור שבמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות מג’ ימים קודם השבת.
וחילוק זה מפורש בירושלמי בשבת פ”א הלכה ח’:
הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת.
אם כן מפורש בירושלמי שבמלחמת מצוה מותר להתחיל גם פחות משלשה ימים. אבל פירוש הירושלמי הוא אחר: ההוכחה מיריחו היא לעצם המלחמה בשבת שבמלחמת מצוה מותר להתחיל בשבת. שהרי אין ללמוד מיריחו לענין מצור, שהרי שם אכן צרו על העיר ששה ימים קודם. אלא לירושלמי סבוב העיר לא נחשב להתחלת מצור ומוכיח מירושלמי שמותר להתחיל מלחמה בשבת (תוספתא כפשוטה, עירובין ע’ 100, תורת השבת והמועד עמוד 66).
וא”כ גם לרמב”ם נראה שיש הבדל בין מצור ובין מלחמה, שבמצור צריך להתחיל ג’ ימים קודם (לדברינו רק במלחמת רשות, ולרב גורן ז”ל גם במלחמת מצוה). אבל להלחם מותר להתחיל אפילו בשבת (ועדיין צ”ב אם גם מלחמת רשות מותר להתחיל אפילו בשבת).
ואם נאמר שיש הבדל בין מצור לבין מלחמה, מובן טעם המצור שלשה ימים קודם השבת: שלכאורה לפי טעם הרי”ף שטעם ג’ ימים קודם שבת הוא משום עונג שבת, ותמוה: מה חששו לעונג שבת דוקא אצל חיילים היוצאים, והרי יש הרבה מלאכות שצריכים לעשות לצורך המלחמה, ודוקא על עונג שבת חששו? אלא שזה דין מיוחד במצור, ואחרי שגומרים לצור לא עושים פעולות מלחמתיות מלבד שמירה. וא”כ יש לומר שיש צורך שיהיה להם עונג שבת בזמן שהם שרויים במצב פסיבי. אבל לגבי מלחמה, ודאי שאין דין של שלשה ימים כיון שעונג שבת לא שייך בזה.
ולפי זה מה שכתב הרמב”ם בפרק ב’: “מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת”. אם כן יש לימוד מיוחד שמתיר מלחמה בשבת. וכתב הרב גורן שם עמוד 82 שהיתר מלחמה בשבת אינו מבוסס על היתר פיקוח נפש אלא היתר מיוחד, והוא גדר של הותרה ולא של דחויה.
ונראה שדבר זה מפורש בתשובת הריב”ש סי’ קא:
וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה ומהדבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים, ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עממין אבל יש בה התר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת.
הרי שמפורש בריב”ש שההיתר של עד רדתה מוכיח שהותרה ולא דחויה.
הרב גורן שם עמוד 85 כתב עוד:
ומאחר שלמדנו שמלחמה דוחה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת, על אחת כמה וכמה שמלחמה דוחה שבת בתור מצוה כשלעצמה ולא מטעם פיקוח נפש שבה.
מה שכתב שמלחמה דוחה פיקוח נפש, נראה לי שאין הדעת נותנת כן: שהרי ודאי שגם אם יש היתר לצאת למלחמת רשות, הרי ודאי שחישוב של נפשות קיים במלחמה זו. וגם אם אין המלכות נענשית עד שיש אבידות חד משיתא כמ”ש במסכת שבועות לה ע”ב, מכל מקום אין זה אומר שנפשות הם בגדר הותרה.
על פי זה יש מקום לחלק בין פעולות של מלחמה שהן בגדר של הותרה, ובין גדרי הצלה שהם בגדר של פקוח נפש. וראה את לשונו של אור זרוע שהובא בשו”ע שכ”ט סעיף ו’ וביתר אריכות הביאו המשנה ברורה שם “דאין מדקדקין בפקוח נפש”. ואם זה בגדר של הותרה או דחויה, תלוי במחלוקת הראשונים שכבר נדונה לעיל.
אלא שיש להוכיח שלא כן מגמ’ עירובין מה ע”א. שם מוכח שזה דין במלחמה: “דרש רבי דוסתאי וכו'” ולמד מקעילה שעיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי קש ותבן. והקשו התוס’ שם ד”ה אי, מנין שהיה זה בשבת? ותרצו:
דמוכחה מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה, דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשי עליה אע”פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת.
א”כ ברור שגם עסקי תבן וקש נחשב לגדרי מלחמה (ומכאן שגם אנטיפדה היא מלחמה).
אבל יתכן כמובן לומר שזו מחלוקת, ולתוס’ זה גדר מלחמה משום שכל מלחמה לדעתם היא מגדרי פקוח נפש. אבל א”כ דעת הרמב”ם תהיה שונה (תורת השבת והמועד ע’ 90). ואכן בהלכה כג בדין גויים שבאו על עסקי תבן וקש, סיים הרמב”ם: “וכן ספינה…” ופשטות משמע שזה גדר של פיקוח נפש.
כל זה אם נאמר שצריך את דרשת עד רדתה כדי לומר ששבת הותרה ולא דחויה. אבל לכאורה הרי לרמב”ם אין הבדל, לפמ”ש שגם לגבי פיקוח נפש שבת הותרה ולא דחויה. (אלא אם כן נאמר שספק פקוח נפש הוא דחוי לכ”ע ובמלחמה גם זה הותר).
והרב נריה (מלחמות שבת, בהתחלה) שואל ג”כ מדוע צריך את ההיתר של עד רדתה, שהרי ממה נפשך: אם יש פקוח נפש הרי ההיתר הוא משום פקוח נפש. ואם אין פקוח נפש א”כ מדוע הותר לחלל שבת? וכתב שהיתר “עד רדתה” הוא הרחבה של פקוח נפש של ציבור כמו שכתב הרדב”ז בהלכות מלכים פרק ח’ הלכה א’, לגבי אכילת מאכלות אסורות של חלוצי צבא:
דלעולם במלחמת שאר העמים איירי ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים. ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפילו בשבת.
הרי שכאן זה אמנם פקוח נפש אלא שצריך לימוד מיוחד להרחבה של חשש זה. וכן כתב הנצי”ב “שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביאה לסכנת נפשות”. וכן כל דין עיר הסמוכה לספר שגם על דיני ממונות מחללין את השבת, הוא הרחבה של פקוח נפש. וכתב הרב נריה שם (ע’ יד) שגם הפשט בריב”ש הוא כך. ואין לחדש גדר של הותרה.
(ולפי מה שאמר לי הרב עובדיה יוסף בשאלה ששאלתי בע”פ, אם האשכנזים יכולים לסמוך על דעת המחבר ששבת הותרה ולא דחויה, ואמר לי שכמובן אפשר. ואמרתי שהשאלה היא לגבי פעולות של בט”ש אם צריך לטלטל דרך מקום פטור וכיו”ב, ועל זה ענה כך).
ועיין עוד במלחמות שבת שם עמוד מט, שכתב כדעת מקור הלכה ח”ב סי’ ל”ו ולא כדעת הרב גורן הסובר שהרמב”ם מחלק בין מצור לבין מלחמה, ע”פ הירושלמי. אלא שגם במצור וגם במלחמה צריך להתחיל ג’ ימים קודם שבת (מלבד במלחמת עזרת ישראל מיד צר שכתב הרמב”ם מפורש שאין מתמהמהין). וכתב שגם מן הפסוק לא נראה שיש היתר לכך שהרי הפסוק של עד רדתה מיירי גם לגבי מלחמה. ולכן לדעתו אין לחלק בין מצור לבין מלחמה.
היתר עד רדתה נראה שלירושלמי במו”ק פ”ב ה”ד, (תורת השבת עמו’ 96, ומלחמות שבת ע’ כה) הוא היתר משום כבוש הארץ:
מהו ליקח בתים (בארץ ישראל) מן הגוי בשבת… מותשר… מראה לו כיסין של דינרין וגוי חותם… שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.
הרי משמע בירושלמי שגם מלחמה פרטית של אדם הרי היא כמלחמת יריחו שדוחה שבת. ומשמע שההתנחלות דוחה שבת. אמנם הירושלמי מדגיש שהמדובר הוא דוקא באמירה לנכרי ולא באיסורים אחרים.
ועיין משפט כהן, בתשובה קמ”ו ד”ה מכתבו היקר, שתקף מי שרצה ללמוד מכאן לחלל שבת עבור התנחלות בארץ ישראל.
סיכום: לדעת הרב גורן, שבת הותרה לצורך מלחמה, ולדעת הרב נריה יש רק הרחבה של הלכות פקוח נפש ולא גדר של הותרה. לדעת הרב גורן הרמב”ם מדבר רק על מצור ולא על מלחמה, ולדעת הרב נריה והרב זילבר אין הבדל בין מצור ובין מלחמה. וכן נחלקו הפוסקים אם לרמב”ם במלחמת מצוה יש להתיר ג’ ימים קודם השבת או שהרמב”ם לא מחלק בין רשות לבין מצוה ואסור בכל מקרה.
מראי מקומות: שו”ת הריב”ש סימן קא; תורת השבת והמועד; מלחמות שבת, הרב נריה; מקור הלכה שבת ח”ב סימן לו;