כתב הרמב”ם שהצד תינוק ודגים פטור אף אם נתכוון לדגים בלבד משום שהולכים אחר מעשיו. וע’ ראב”ד שזו מחלוקת בגמ’. וע’ גמ’ מנחות ס”ד ע”א. והלכה א”כ שהולכים אחר מעשיו. וכן הביא הרמב”ם דין זה בהלכות שגגות פרק ב’ הלכה טו עם ההלכה שהשוחט שמינה ואח”כ כחושה, ונמצאת השמינה טריפה, פטור משום שלמעשה קיים מצוה בשחיטת השניה. אלא ששם כתב שהוא פרס מצודה בשוגג, משום ששם מיירי לגבי חיוב קרבן (אלא שצ”ב מה שכתב שם בסוף ההלכה “מפני שהיה שוגג” עיי”ש).
ולפי זה אם אדם חילל שבת עבור חולה שאין בו סכנה, והתברר אח”כ שהחולה יש בו סכנה, פטור משום שהולכים אחר מעשיו.
ולפי מהלך הגמ’ במנחות “ועד כאן לא פטר רבה אלא כיון דשמע אמרינן נמי דעתיה אתינוק” ואם כן אם אומר בפירוש שדעתיה אתינוק א”כ לכאורה ודאי שפטור. אבל יתכן שלכתחילה אסור לעשות מלאכה של פקוח נפש עם מלאכה.
אבל הירושלמי בשבת פי”ג הלכה ו’ כתוב:
ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ר’ יוסי בי רבי בון בשם רב חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר.
ומשמע שמותר לכתחילה. אלא שיתכן שהירושלמי לשיטתו שגם בנעל הדלת ונתכון לנעול בעד הצבי מותר, עיין ברשב”א בסוף פרק י”ג (ק”ז ע”א, שצד בהוצאת מוסד הרב קוק) שהביא את הירושלמי כולו, גם דין הצבי וגם דין פקוח נפש כשכתב שבירושלמי משמע שמותר לנעול ביתו גם אם צד את הצבי. ומשמע שהרשב”א הבין שזה אותו הדין לירושלמי. וא”כ להלכה ודאי שלא קי”ל כירושלמי לא בדין הצבי וא”כ גם לא בדין השני. והרשב”א קשה כמו שכבר כתב הר”ן על הרי”ף שם.
על פי מה שכתבנו שיש קשר בין שתי ההלכות בירושלמי, הרי נופל מ”ש בשו”ת עונג יו”ט סימן כ”ב שכתב שהירושלמי כתב את הדין רק בנעילת הבית משום שזו אינה מלאכה. והרי גם יסוד של צידת דגים מתיר הירושלמי לכתחילה. ולדעת כמה אחרונים הרי זה דין מיוחד בצידה, עיין הערות לרשב”א שבת שם, ועיין אבן האזל פ”א הלכה ה’ שכתב שזה דין מיוחד בצידה שאם סוגר הדלת שלא ע”מ לצוד אין זה צידה בכלל. אבל לפמ”ש הרי גם לגבי פיקוח נפש וצידת דגים זה היינו הך ובזה לא שייכת סברת הרא”ז.
אבל עיין ר”ן שבת ל”ח ע”א שכתב על דמיון הירושלמי שאין הדברים דומים:
שבפקוח נפש הטעם הוא מפני שהיא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אע”פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו. אבל במלאכת הרשות חס ושלום. וזהו ששינו את הלשון בירושלמי דגבי צבי אמרו ונתכוין לנעול בעדו ועל בעדו ובעד הצבי ובתינוק אמר ונתכוין להעלותו ולהעלות וכו’ אלא שסמכום ענין לומר שבשתיהן נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותרת והוא מותר אבל לא שיהו עניניהם דומין זה לזה.
ובר”ן משמע עוד, שגם הבבלי מסכים שמותר לעשות מלאכת היתר עם האיסור. שכתב “וכיוצא בזה אמרו בגמרא דילן במס’ יומא” עי”ש דף פ”ד ע”ב “ראה תינוק שנפל… ואע”ג דקא צייד כוורי. …אע”ג דמתקן דרגא. …ואע”ג דקא מיכוין למיתבר בשיפי”. וא”כ משמע שאע”פ שמתכוין לאיסור מותר אם זה אגב פקוח נפש.
ויתכן שיש חילוק בין הגמ’ במנחות לבין הגמ’ ביומא והירושלמי: במנחות “שמע” שנפל תינוק. ובשבת “ראה” שנפל, וכשראה יש לומר שמותר לכתחילה כי עושה מעשה הצלה אבל בשמע זה פחות. (עיין אור הישר שרצה לומר כן). וחילוק לשון זה כתב גם הרמב”ם בהלכה זו, וצריך עיון אם כונתו שיש אכן הבדל או שרק נקט את לשון הגמ’ וע’ ברכי יוסף שכ”ח סק”ו.
וכתב בספר נתיבות הקדש במנחות שם, שיש להבין את סברת הרשב”א לא רק כדי שיזדרז בפקוח נפש, אלא יתר על כן: עיין ברכות נ”ג ע”א שאור של חולה אפשר לברך עליו במוצאי שבת, אבל אור של נכרי אי אפשר לברך עליו במוצאי שבת כי נחשב אור שלא שבת. ומוכח שלגבי העושה מלאכה לצורך חולה לא נחשב כלל מעשה איסור, וכאילו לא נעשית מלאכה כלל ולכן עדיף על נר שהודלק על ידי גוי. וא”כ יש לומר שכשהוא עושה מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה אין זה נחשב למלאכה כלל ולכן מותר ליכון לעשות אתה דבר היתר.
אבל ברמב”ם בהלכה יז כשמביא את דין זה לא כתב הרמב”ם שמכוין למיתבר בשיפי, אלא “ואע”פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה”. ומשמע שיש איסור אם הוא מיכוין גם למלאכה ולא כתב אלא שמותר לעשות את המלאכה אף שיש תוצאות שאין מיכוין להם.
ועוד יש לדון במה שכתב הרמב”ם “שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום” מדוע זה לא תלוי בסוגית טעה בדבר מצוה, עיין רמב”ם הלכות שגגות פ”ב הלכה ח’ שכתב שאם היו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד ביום ראשון ושכח ומל של יום א’ בשבת, חייב. א”כ מוכח שמי שרצה לעשות מצוה ולא עשה אלא עבירה חייב. וא”כ מדוע כאן הוא פטור לגמרי. עיין שש”כ פל”ב הערה יט בשם הגרש”ז שאין זה דומה: כיון שאמרה תורה “וחי בהם” וצריך לעשות מלאכה גם על ספק פיקוח נפש, גם אם מתברר שאין הוא חולה שיש בו סכנה.
דבר נוסף נראה ששייך לסברות שנדונו כאן: אם הולכים אחר מחשבה או אחר מעשה: מה הדין במעשה שניתן לחלקו לשנים, אלא שהמחשבה מצרפת. כגון מה שכתוב שמותר לשנות שעון שבת כדי שיכבה מאוחר יותר: מה הדין אם ע”י הוצאת הפין מהשעון הוא לא יכבה כלל, אלא לאחר כל הפעולה כשמחזיר כבר את הפין למקום מאוחר יותר מתברר שהוא יכבה מאוחר יותר. האם הולכים אחר מעשיו וניתן לחלק או הולכים אחר מחשבתו והיא מצרפת את המעשים. וכן בהלכות יו”ט כתב הט”ז תקי”ד ס”ק ה’ שמותר לקחת פתילה מנר אחד ולשים בנר שני, ואע”פ שבאמצע זה כבוי. ולא נחשב כמכבה וחוזר ומדליק (ועיין הערות לשש”כ פרק יג הערה צה). ולכאורה יתכן שזה קשור לסוגיתנו.
ועוד נפ”מ ממ”ש הרמב”ם בהלכה יז, שאם ילד אבד בעיר ג”כ יש חשש לבעתה שלו, אף שאין סכנה פיזית, האם יהיה מותר להודיע למשטרה. כיון שזה כבר כרוך באיסורי תורה ממש. אם מיירי במתכוון, א”כ התירו גם דאוריתא. וזה משום בעתה. אבל לפי דברי הר”ן יצא שההיתר הוא רק אגב מלאכת האיסור וכדי שיזדרז. א”כ אין ראיה להתיר איסור דאוריתא מפני בעתה של תינוק. וצ”ע. וברמב”ם משמע שבעתה של תינוק יש חשש שמא ימות “שמא יבעת תינוק וימות”, וא”כ ודאי שמותר דאוריתא ג”כ.
סיכום והוספה (לאחר השעור): לרמב”ם אסור לכתחילה לכוון להוציא את התינוק ולצוד דגים. ולכן הרמב”ם השמיט בהלכה י”ז את לשון הגמ’ “ואע”פ דמכיון למיתבר בשיפא” ולא כתב שמיכוון. וזה משום ששיטתו שליכווין אסור. לר”ן מותר לכוין, אלא שכתב שזה כדי שיזדרז לפיקוח נפש. וזה משום שהר”ן הוכיח מגמ’ יומא. ונראה שלדעת הר”ן הראיה היא ממ”ש שם בגמ’ שמיכוין למיתבר בשיפי. אבל צריך עיון לדעת הר”ן מה ההבדל בין זה ובין ריבוי בשעורים. והרי לר”ן ריבוי בשעורים הוא מן התורה וא”כ איך חז”ל יתירו את זה. אלא אם כן נאמר שיש מכאן ראיה שגם להתיר סופן משום תחילתן מותר גם באיסור תורה.