אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. והטעם כתבו התוס’ ביומא פ”ה ע”א ד”ה ולפקח, “משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין מלידי מיתת ישראל”. וע’ רמב”ם לעיל הלכה ג’ “שאין משפטי התורה נקמה בעולם” ומ”ש שם בשם הרא”ז, שנקמה הוא עונש כפי שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה פ”ח, שלא יחשוב אדם שאם בא לו דבר זה בשבת הרי זה עונש, ואם כן אסור לו לחלל שבת. שהרי נתנה רשות לרופא לרפאת, אבל אם בשבת הרי משמים קרה הדבר שלא ירפא, לכן כתב הרמב”ם שאין משפטי התורה נקמה. היינו שלא יתכן להביא דבר זה בחשבון. מכל מקום אין לדעת רמב”ם רמז מפסוק זה שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב.
כתב הרמב”ם:
היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל. פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים.
נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהן לנכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. לפיכך אם היה הרוב ישראל אע”פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין.
וכתב הראב”ד בהשגות:
נעקרו כולן מחצר זו לחצר אחרת, א”א יש מפרשין בהן מפקחין מפני שהוחזק שם ישראל אבל פירשו מהם ארבעה או חמשה ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אין מפקחין שלא הוחזק שם ישראל.
בדין הראשון: האם יש ממנו ראיה שלא הולכים אחר הרוב? דין קבוע בחנויות וההבדל בין נמצא לבין פריש. האם אדם היוצא מחבורה שיש קביעות, ומבואר בגמ’ שזה נחשב לקבוע (כמו זורק אבן לגו שנחשב לקבוע). האם האדם שעזב נחשב ל”נמצא” או “לקח”?
בדין השני לרמב”ם הולכים אחר הרוב, גם להחמיר. ולראב”ד הולכים לקולא ואין הולכים אחר הרוב “מפני שהוחזק שם ישראל”. ורק בדין יותר רחוק אין הולכים אחר הרוב. זו מחלוקת בין רש”י ורי”ף בגמ’ יומא.
ראה גמ’ יומא פד ע”ב. דעת שמואל בגמ’ שאין הולכים אחר הרוב. דעת ר’ יוחנן שבחצר אחרת אין מפקחין: הולכים אחר הרוב. ישוב הגמ’: כאן באותה חצר כאן בחצר אחרת.
פשט רש”י: פרוש כולהו מחללין. פרוש מקצת, אין מחללין, וכן דעת הראב”ד.
רי”ף: הפשט ההיפך, פרוש מקצת מחללין, כולהו אין מחללין. ועוד רואים ברי”ף: אין משמעות הלכתית להמשך הגמ’ בדיון ממשנה “מצא בה תינוק”. יש ביניהם מחלוקת בגרסא בגמ’ “לא צריכא דפרוש לחצר אחרת” כרש”י, או “דפריש לחצר אחרת”, בהסבר הראשון בדברי שמואל.
לכאורה הרמב”ם מתאים למהלך הרי”ף. וא”כ אין מחלוקת בין שמואל ובין ר’ יוחנן. ואכן מסתבר שרמב”ם כרי”ף וכן למד המגיד משנה.
אלא שלכאורה ברמב”ם הלכות אסורי ביאה כתוב לא כן: עיין פרק ט”ו הלכה כו “מחצה למחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת”. הרי שרק במחצה על מחצה מחללין ולא כשרוב גויים. ומוכח שלא הולכים אחר הרוב. אלא שלכאורה יש סתירה בעצם ההלכה: בעיר שרובה גוים, האם מחללים כמו שכתב בהלכות שבת, או אין מחללים כמו שמשמע בהלכות אסורי ביאה?
וההסבר, צריך לומר שאם פירש אחד מהעיר יש לזה דין של קבוע, ולכן אין הולכים אחר הרוב. אבל מצא בה תינוק מושלך, אם רוב עכו”ם, הרי דינו כנמצא בין החנויות שהולכים אחר הרוב. מכל מקום למדנו שלרמב”ם הדין הוא שהולכים בפקוח נפש אחר הרוב. ועיין רמב”ם בתשובה לחכמי לוני”ל שהובאה בכסף משנה, אבל ע’ בפאר הדור סימן לג. (ומתוך התשובה נראה אולי, שיש הבדל אם פירש מן העיר, אז דינו כפריש והולכים אחר הרוב. אבל פרש לחצר אחרת לא נחשב לפריש כיון שגם בחצר השניה יש קביעות, הרי גם הוא נשאר קבוע בעיר. אבל אם פרוש כולהו, הרי הדיון הוא על החבורה הזאת הניידת, ואז זה פריש מרוב. וצ”ב). ומתוך התשובה ברור שיש מחלוקת בין ר’ יוחנן לבין שמואל.
איך ניתן להבין שלמסקנא יש מחלוקת בין שמואל לבין ר’ יוחנן? מתוך דברי הכסף משנה עולה שיש לרמב”ם גרסא שונה בגמ’ לגבי הקושיה ממצא בה תינוק מושלך. “אלא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר”. כלומר הגמ’ חוזרת בה, ושמואל אומר שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב בכל מצב, בין פרוש כולהו ובין פרוש מקצתייהו. אלא שר’ יוחנן מחלק בין פרוש כולהו למקצתייהו, ואם יש מחלוקת הרי הכלל הוא ששמואל ור’ יוחנן הלכה כר’ יוחנן.
וההסבר א”כ יותר פשוט לפי הרמב”ם: שהרי לרש”י וראב”ד צריך לחלק בכללים שאינם שייכים לכללי קבוע ופריש: שהרי כתב רש”י שאם פרוש כולהו כיון שהוחזק ישראל מחללים. ופרוש מקצת לא הוחזק ולא מחללים. וסברא זו לכאורה אינה סברה בכל ככלי קבוע. ולהלכה בשו”ע: ע’ אבן העזר סימן ד’ הלכה ל”ד וברמ”א שכתב “י”א דאפילו ברוב עכו”ם מפקחים עליו את הגל בשבת” והיינו משום שדעת השו”ע היא כדעת הרמב”ם. וע’ ביאור הגר”א שכתב כל מ”ש לעיל בקיצור.
אבל בשו”ע או”ח סימן שכ”ט סעיף ב’ כתב המחבר את דין הגמ’ ביומא, ואלו דברי הרמב”ם, אלא שהוסיף בתחילת ההלכה: “אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב” א”כ המחבר הבין שדעת הרמב”ם היא כמו הרי”ף, וזה לכאורה סותר למה שפסק באבן העזר. שהרי באבן העזר הביא את לשון הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה ששם ודאי פסק שהולכים אחר הרוב בפקוח נפש.
ומה שכתב השו”ע בהלכה ג’ “מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו אע”פ שיש בו כמה ספיקות”, לדעת הרמב”ם הרי אמרנו שלא הולכים אחר הרוב, וא”כ למה בכמה ספיקות מחללים שבת? ואמנם הרמב”ם בהלכה י”ח הביא את דין המשנה “מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו” ואכן לא כתב את דברי הגמ’ שאפילו בכמה ספיקות מחללין עליו את השבת.
אבל יש לומר (הרב בן שלמה): דין ספק ספיקא לדעת הרשב”א הוא מדין רוב, וא”כ לראשונים שלא הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, אכן פשוט שגם בספק ספיקא מחללין שבת. אבל לרמב”ם היתר ספק ספיקא הוא משום שלדעתו גם ספק אחד מן התורה לקולא ורק מדרבנן להחמיר. ובספק ספיקא הולכים לקולא משום שבזה חז”ל לא גזרו. ולכן מובן מדוע גם לגבי פקוח נפש נחשוש אף לספק ספיקא, משום שכאן אין רוב אלא ספק, ובספק פקוח נפש מחללין. ורק ברוב אין הולכים אחר הרוב.
ובפירוש הרב קאפח לרמב”ם כתב:
והנכון והפשוט בדברי רבנו כמ”ש המ”מ והם פשט לשון הגמ’ התואם את הכללים. והן הן דברי הרי”ף. ולפיכך אין להתחשב כלל בשום תשובה מאותן תשובות שכולן זיוף עד לאחת, ומטרת יוצרן להלעיז ולהראות שרבנו לעת זקנתו נשתנית תפישתו.
מראי מקומות נוספים: בית מאיר אה”ע סימן ד’; שו”ת מהרש”ג ח”ג סימן פ’; אוצר הפוסקים אה”ע סימן ד’; אור לציון אה”ע סימן ג’ סימנים ב-ד; מחנה חיים יו”ד ח”ב סי’ ה’; ועיין שעור על מסכת כתובות תשנ”ז שעור נט.