משנה שבת ריש פרק במה טומנין, מ”ז ע”ב. גמ’ שבת לד ע”א-ע”ב בטעמי הטמנה, ע”פ גרסת רש”י והסבר רש”י גרסת הרי”ף בגמ’. הפירוש לפי הרמב”ם בהלכות ב-ג.
לא ברור לדעת הרמב”ם פ”ד הלכה ב’ מה החשש “ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת”, והרי הרמב”ם לא כתב מדוע לא לטמון בשבת. ויותר קשה, הרי מה שנתגלה בשבת מותר לטמון מחדש? עיין להלן הלכה ד’. על זה כותב בלחם משנה הלכה ב’ שבכל זאת בדבר שמוסיף הבל אסור. ועוד כתב הלחם משנה, שאם נתגלו מעצמם מותר ולא כשגילם, ותירוץ זה קשה, משום שכתב הרמב”ם בהלכה ד’ שמותר להחליף הכיסוי, הרי שגם אם הוא גילם בכ”ז מותר לכסות.
והתשובה לשאלה זו נמצאת בפרוש המשניות לרמב”ם, שם הפך את הסדר וכתב קודם את איסור ההטמנה בשבת. ומשמע משום שבשבת אסור להטמין שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה, וכתב “ולפיכך נאסרה ההטמנה שבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף גזירה רמץ”. משמע שבשבת תמיד הגזירה היא שמא יטמין ברמץ. וא”כ החשש להטמין בערב שבת שמא יגלה בשבת ושמא יטמין ברמץ ושמא יחתה בגחלים.
ולכאורה הרי לשון זו עצמה כתובה גם במשנה תורה הלכה ג’, ומדוע יש להביא ראיה דוקא מפיהמ”ש? אלא יש הבדל: בהלכות שבת כתב הרמב”ם קודם את דין הטמנה במוסיף הבל. ואח”כ כתב את דין הטמנה באינו מוסיף הבל, והטעם שמא יטמין ברמץ “לפיכך אסור להטמין… ואפילו בדבר שאינו מוסיף” וא”כ יתכן שזה קאי רק על אינו מוסיף. אבל בפיהמ”ש כתב הרמב”ם קודם דין הטמנה באינו מוסיף וא”כ כשכתב בטעם האיסור להטמין בשבת: “ולפיכך…” וכתב “…ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל” הרי כלל כאן כל דיני הטמנה בשבת וקאי גם על מוסיף הבל.
וא”ת הרי זו גזירה לגזירה? שאלה זו דן עליה הרמב”ם בפהמ”ש שם וכתב שכל זה כשלא היו שתי הגזירות בבת אחת. אבל אם גזרו שתיהן בבת אחת אין זה גזירה לגזירה אלא זו גזירה אחת דאי לא קיימא הא לא קיימא הא.
ועוד משמע בפיהמ”ש שרמץ הוא אינו מוסיף הבל. ולרש”י הרי זה ההיפך, שזה דבר שמוסיף הבל. וסברת הרמב”ם נראית, שהרי גם רמץ מתקרר והולך, מה שאין כן בדבר שמוסיף הבל.
וכתב הרמב”ם בפיהמ”ש שם “וזכור דינים אלו לפי שאי אפשר להסיק מסקנות אלו מהתלמוד אלא אחרי עיון גדול במקומות מפוזרים”.
תמיהת הראב”ד שלפי הרמב”ם יוצא שבין השמשות מותר מה שאסור קודם. ולדעת הרמב”ם אה”נ כך יוצא הדין.
מכל מקום, כיון שכך לדעת הרמב”ם מיושב מדוע לא הובא כאן בגמ’ דין המטמין בדבר המוסיף הבל, מה דינו בדיעבד, כפי שהובא בגמ’ לגבי שהיה. וזה משום שכיון שמותר בע”ש בין השמשות להטמין בדבר המוסיף הבל, הרי כל המטמין לא נהנה ממעשה שבת כיון שיכול היה לעשות בהיתר, עיי”ש באור שמח. ועל פי זה ביאר ג”כ מדוע פסק הרמב”ם לחומרא בבעיות הגמ’ מ”ז ע”ב אם גפת של שומשמין או של זיתים, ורמב”ם לא פירש, ומשמע שהכל אסור. וזה משום שלרמב”ם הרי זה דבר שיש לו מתירין שאוסרים גם בדרבנן, שהרי אם אתה אוסר לו מבעוד יום להטמין, עדיין יכול להטמין בין השמשות ולכן צריך להחמיר בספק.
(טעמים נוספים להטמנה בירושלמי: א”ת ע’ ג’).
פשט הגמ’ משמע כרש”י, בדף נ”א לגבי פינה ממיחם למיחם אומרת הגמ’ “השתא אוקורי קא מוקיר לה, ארתוחי קא מרתח לה” ובשלמא לרש”י החשש שמא ירתיח, אבל לרמב”ם החשש משום החתיה, ומה הזכרת שמא ירתיח? (לחם משנה).
הבדל נוסף שיש בין הרמב”ם לבין רש”י הוא: בהלכה ד’ בפירוש אין טומנין את הצונן, רש”י כתב בדף נ”א שהטמנת צונן הוא שלא יחמו, ואילו ברמב”ם כתב שהטמנת צונן הוא שתפוג צינתן.
ועוד משמע מרמב”ם שלא יועיל כאן שגם במבושל כ”צ אסור, שהרי כתב הרמב”ם “שהרי משהין על האש בשבת” ולדעת הרמב”ם הרי מותר רק תבשיל שהתבשל כל צרכו כרבנן, ובכל זאת אסור בהטמנה, ושלא כראשונים הסוברים שהיתר זה קיים גם בשהייה, ואכמ”ל.
וע”ע באבן האזל כאן.