שני דברים עיקריים יש לברר בהלכה זו: א. גדר חיוב ההדלקה, האם להדליק או שיהא דלוק, ואם זה משום כבוד שבת או משום עונג שבת. ב. ענין רדיפה אחר המצות שיש כאן בהלכה. דבר נוסף שיש לברר הוא מקורו של הרמב”ם לדבריו שגם עני צריך לחזר על הפתחים לנר של שבת.
כתב הרמב”ם:
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה… שזה בכלל עונג שבת.
לעומת זה בפרק ל’ הלכה ה’ כתב הרמב”ם “…ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן”. הרי שבהלכה זו כתב הרמב”ם שהדלקת הנר הוא משום כבוד שבת ולא משום עונג שבת.
וההבדל בין כבוד ועונג מבואר בריש פרק ל’, הלכה א’. שני דברים נצטוו מדברי סופרים והם כבוד ועונג. וכן ביו”ט יש כבוד ועונג, עיין הלכות יו”ט פ”ו הט”ז.
אלא שמצאנו גם כן שיש השוואה בין כבוד לעונג: בפ”ל הלכה ז’ כתב הרמב”ם:
איזהו עונג… ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת.
אם כן לכאורה הרי כבוד ועונג הם היינו הך?
אלא הסבר הדבר נמצא בביאור הגר”א בסימן תרכ”ט, עיי”ש שכבוד הוא במה שנעשה לפני שבת ועונג הוא במה שנעשה בשבת. ועיין דוגמאות בפרק ל’ הלכות ב’ והלאה.
ולפי זה אכן יש לומר שיש שני גדרים בנר שבת: יש את עצם ההדלקה שהיא כבוד שבת במה שמכינים לפני שבת את צרכי השבת. ויש הדין שיהיה הנר דלוק בשבת בבית (במקום אכילה או במקום הליכה, עי’ להלן) דין ההדלקה עצמה הוא מבואר בפרק ל’ בדיני כבוד שבת. והחובה שיהיה נר דלוק בשבת הוא משום עונג שבת.
ולפי זה מובן הלשון של הרמב”ם שבפרק ה’ כתב שהמצוה היא “הדלקת נר בשבת” ואילו בפרק ל’ כתב הרמב”ם “ויהא נר דלוק”. כי ההדלקה עצמה היא שייכת למצות עונג שבת, ואילו שיהא נר דלוק זו מצוה אחרת משום עונג שבת.
וראיה לכך שההדלקה עצמה יש בה משום כבוד שבת, מהגמ’ בשבת כג ע”ב “סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר”. וכתב רש”י “שלא יקדים, דלא מינכרא שהיא של שבת”. ולכאורה מאי נפ”מ אם ניכר או אינו ניכר, הרי מכל מקום יש לו נר דלוק בשבת? ע”כ יש חשיבות לעצם ההכנות של שבת שהם בערב שבת שיהיו ניכרות שהן לשבת.
ובחידושי הגר”ח סטנסיל כתב שלכן דייק הרמב”ם וכתב בפרק ה’ “הדלקת נר בשבת”, ואילו בפרק ל’ כתב הרמב”ם “ויהיה נר דלוק” ולא הדלקת הנר. כי מדיני עונג שבת הוא שיהא הנר דולק “בשבת”, אבל כבוד שבת הוא שיהא הנר דלוק ושלחן ערוך לכבוד שבת.
וא”כ בנר שבת יש גם מצוה שיהיה דלוק וגם מצוה להדליק. ולפי זה לא יוצא אדם ידי חובה אם בתו שלא הגיע למצות מדליקה נר שבת, כי לא די שהנר יהיה דלוק אלא צריך גם להדליק, וצריך בר חיובא שידליק. וכן נפ”מ אם מי ששכח ולא הדליק יכול לומר לגוי שידליק ויצא ידי חובה או לא (ע’ שש”כ הע’ מח).
ונראה שגם בראשונים יש שתי דעות אלו: תוס’ בדף כ”ה כתבו שתי דעות אם יש לברך על הדלקת נר שבת. ועוד כתבו שתי דעות אם היה נר מודלק, האם צריך לכבות ולהדליק. ולדברנו הרי מובן במה חולקות דעות אלו: אם הדלקת נר שבת היא מצוה שעיקרה בהדלקה או שיהא דלוק.
וכן לפי זה נראה לישב שאלה שהתקשתי זה מכבר: בגמ’ שבת כ”ג ע”ב נאמר שנר ביתו וקידוש היום, נר עדיף משום שלום ביתו. ולמה לא נר עדיף כי הוא קודם בזמן? ע”כ משום שחובת הנר עיקרה בשבת, וזה אכן מקביל לקידוש.
ב. בענין החיוב לרדוף אחר המצות: החלוקה בין מצות שהן רשות ומצות שהן חובה, כתב הרמב”ם בהלכות ברכות פי”א הלכה ב’. כאן כתב הרמב”ם שאין חיוב לרדוף אחר המצוה. האם בעקרון צריך לרדוף או אין צריך לרדוף אחר המצוה? ועוד צ”ע: מדוע כתב הרמב”ם כאן דוגמאות בדרבנן, האם אין בדאוריתא מצות שאין לרדוף אחריהם כגון שחיטה או ברכת המזון וכיו”ב?
ראה במקורות וציונים של רמב”ם הוצאת פרנקל מקומות נוספים שכתב הרמב”ם שהדלקת הנר היא חובה: להלן ה”י, פ”ג הלכות שביתת עשור ה”י ופי”א הלכות ברכות הלכה ג.
ובהלכות תפילה פ”ו ה”א א’ כתב הרמב”ם שמי שיש לו תפילין בראשו מותר לו לעבור אחורי בית הכנסת “שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר מצות ואינו ממבטלי תפלה”, א”כ יש ענין לרדוף אחר המצות.
ובהלכות תשובה פ”ד הלכה ב’ כתב הרמב”ם: “והמלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם ולא עושן”, א”כ יש חיוב לרדוף אחר המצות.
ובהלכות ביכורים פ”ו הט”ז שכתב שאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי לפוטרה מחלה, אלא שכאן יש פעולה שאדם עושה כדי ליפטר, וזה חמור יותר מאשר לא לרדוף אחר המצות. ולעשות מעשה לפטור את עצמו הרי זה חמור יותר כמו שכתבו בגמ’ קידושין לג ע”א: “יכול יעצום עיניו קודם דמטא זמן חיובא”.
ולכאורה בגמ’ חולין מצאנו שאין חייב לרדוף, לגבי שילוח הקן, “יכול יחזר בהרים ובגבעות… ת”ל כי יקרא”. אלא שיתכן שזה רק לגבי שילוח הקן שבו נאמר “כי יקרא”, היינו מקרה. אבל שאר מצות אולי חייבים לרדוף אחריהם.
ויש לעיין עוד: בסוף הלכות ציצית כתב הרמב”ם בפ”ג הלכה יא:
אע”פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו.
אלא שלגבי ציצית, יש לומר שקל יותר ע”פ מה שכתב השאגת אריה סימן ל”ב בדעת הרמב”ם שס”ל כר”י שהחיוב בא לאחר הלבישה, וא”כ הרי אינו חייב כלל.
ע”ע חבש פאר בהערות הרב אריאלי עמוד ע’ ובעינים למשפט ברכות נ”ג.
עיין עוד בהגיוני הלכה, מירסקי עמודים