מחלוקת בין ר’ יהודה ור’ מאיר בחולין טו ע”א. ורש”י שם באר המחלוקת כפי שמשמע ברמב”ם, אלא שכתב שיש כדי שיעשה, וע’ מגיד משנה שכתב שזה ג”כ דעת הרמב”ן. בריתא זו היא תוספתא בשבת פ”ג מ”ג. וכתב הר”ן חולין (ד’ ע”א באלפס), כללו של דבר מזיד דר’ מאיר היינו שוגג דרבי יהודה, ומזיד דר’ יהודה היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר. וע’ תוס’ גיטין נג ע”ב ובחולין טו ע”א ד”ה המבשל, שהכריחו מהלך זה.
ודעת ר’ יוחנן הסנדלר, עיין מרובה דף ע”א, ושם מחלוקת אם מעשה שבת דאוריתא או דרבנן, והלכה שמעשה שבת דרבנן.
ההלכה: רמב”ם פסק כר’ יהודה, וע’ גמ’ חולין ט”ו ע”א:
רב כי מורי לתלמידיה מורי להו כר’ מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ.
וא”כ מוכח מרמב”ם שאנו עמי הארץ. אבל תוס’ בחולין ד”ה מורי, הוכיח מגמ’ זו שהלכה כר’ מאיר, והטעם הוא שאנו בני תורה, ולכן מוכח שהלכה כר’ מאיר. וע’ גר”א שהוכיח מתוס’ ביצה ו’ ע”א ד”ה והאידנא, שאנו בני תורה. והתוס’ הוכיחו ממה שאנו אוכלים בישול עכו”ם בדבר שנאכל כמות שהוא חי, עיי”ש. כך שההלכה בדבר זה אם כר’ מאיר או כר’ יהודה תלויה בשאלה אם אנו בני תורה. ובדעת ר’ יהודה, כתב הרא”ש חולין פ”א סימן יט. שטעמו הוא משום שקניס שוגג אטו מזיד. וכן דעת ר’ יהודה בגיטין נג ע”ב. והתוס’ בחולין ד”ה המבשל כתבו בדעת ר’ מאיר, שזה לשיטתו שלא קנסו שוגג אטו מזיד.
ורמב”ם פסק כר’ יהודה. אלא שעיין רמב”ם להלן פרק כג הלכות ט’ וט”ו פסק לגבי המטביל כלים והמעשר שבשוגג ישתמש ובמזיד לא ישתמש בהם עד מוצאי שבת, הרי שפסק בדרבנן כר’ מאיר. אלא שיש לומר באופן אחר: רמב”ם סובר שבדרבנן גם ר’ יהודה סובר שאף במזיד מותר לו במוצאי שבת מיד, ובשוגג לאחרים מותר מיד. אלא שיש עוד לעיין על הרמב”ם, שהרי בהלכה טו כתב ששבת ויו”ט שוין. והרי בגמ’ ביצה יז ע”ב נאמר “איסורא דשבת שאני” לגבי דין המבשל בשבת. ועיין רש”י שם שהכונה לחלק בין איסור דאוריתא לאיסור דרבנן. א”כ קשה, הרי בעבר ואפה, שמיירי בביצה, משמע שגם במזיד יש חילוק בין דאוריתא לדרבנן, ואילו רמב”ם לא חילק. (ע’ לח”מ וחיי”א שבת כלל ט נשמת אדם אות ז’).
ועל פי דברי הרא”ש הנ”ל שלר’ יהודה קונסים שוגג אטו מזיד, מוכרחים לומר לא כך: שהרי ר’ יהודה אמנם סובר שבדרבנן לא קונסים שוגג אטו מזיד, אבל במזיד לא חילק כלל? וא”כ מדוע פסק רמב”ם שמזיד בדרבנן מותר גם לו מיד במוצאי שבת? אלא יותר מסתבר שרמב”ם פסק כר’ מאיר בדרבנן, וכר’ יהודה בדאוריתא. (וע’ ביאור הלכה ריש סימן שיח, ושם למעשה פסק בדרבנן כר’ מאיר).
ובמקום אחד חמור יותר וגם לרמב”ם צריך כדי שיעשה במעשה ישראל, לענין שהיה בשבת באופן אסור, שם צריך כדי שיעשה גם בישראל, והדבר מסתבר. עיין לעיל פרק הלכה ט’. ובזה אע”פ שמיירי באיסור דרבנן, מכל מקום אסור עד מוצאי שבת בכל מקרה, אלא שאף פעם אינו אסור לעולם.
ברמב”ם אין חילוק בין המלאכות, אבל לפי דברי הרמב”ם בהלכה כד, שפירות שיצאו מחוץ לתחום בשוגג יאכלו בשבת, משמע שבמלאכה כזו בשוגג מותר מיד, וא”כ יהיה הדין לגבי כל איסור הוצאה וכיו”ב שאין בו דין מעשה שבת! אלא שרמב”ם מיירי רק כשחזרו ולא אם לא חזרו! ועיין ריטב”א עירובין מא (ע’ שצט בהוצאת מוסד הרב קוק) בשם רבנו יונה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שנעשה שום תיקון בגופו, שזה נקרא מעשה. וכן פסק בביאור הלכה למ”ב סימן שי”ח.
לאחרים מותר במוצאי שבת, מה הדין לאדם שנתבשל בשבילו? האם נחשב שזה כדין המבשל או שנחשב כאחרים? מלשון הרמב”ם משמע שהכל בכלל אחרים, שהרי כתב “ושאר ישראל”. ויש להביא ראיה לזה מרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פט”ו הלכה כה לענין ביטול איסורים, שכתב שכיון שזה קנס, קונסים רק את העובר שביטל את האיסור. ומשמע שגם למי שנתבטל בשבילו מותר. ועיין משנה ברורה שיח ס”ק ה’ שכתב בפירוש שמותר לאחרים היינו אפילו למי שנתבשל בשבילו. אבל יש פוסקים שרוצים להחמיר בזה. ויסוד להחמיר, עיין שו”ע יו”ד סימן צ”ט ס”ה מפורש לגבי ביטול איסורים, שבמזיד אסור למבטל עצמו, וכן למי שנתבטל בשבילו. אלא שכתב מגן אברהם בס”ק ב’ שרק בביטול איסורים החמירו כדי שלא יעשה על ידי גוי, אבל בישראל לא החמירו ומותר גם למי שנתבשל בשבילו.