הלכה א’ והלכה ב’, בהלכה א’ איסור אמירה לגוי ובהלכה ב’ איסור הנאה ממלאכת גוי. וראה שמירת שבת כהלכתה פרק ל’ סעיף ד’ שכתב שאלו שני איסורים. בהלכה א’ יש שני פרטים נוספים ברמב”ם: איסור אמירה בערב שבת שיעשה בשבת, ואיסור אמירה גם בדברים שהם אסורים מדברי סופרים.
ולשון הרמב”ם כאן “שלא תהא שבת קלה בעיניהן” היינו של העם, וזהו גם לשון הרמב”ם בפרק ב’ הלכה ג’ לגבי פיקוח נפש על ידי קטנים וכו’ היינו בעיני העם ואין הכוונה שלא תהא שבת קלה בעיני קטנים ונשים וכו’. שלא כמו שמשמע בכסף משנה שם.
טעמי איסור אמירה לגוי: כתב הבית יוסף בסוף סימן רמ”ד:
כתב סמ”ג במל”ת סימן ע”ה תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא עשה חבירך ולא יעשה העכו”ם מלאכתך, מכאן שאסור לישראל להניח לעכו”ם לעשות מלאכתו בין ביו”ט ובין בשבת דאורייתא…
אמנם י”ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של עכו”ם, ואף אסרה מעשה מע”ש, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע”כ.
בספר מלכים אומנייך עמוד כג שהקשה על זה שהרי בגיטין ח’ מובא שהתירו לכתוב אונו של בית בא”י משום ישוב א”י, ואם זה דאוריתא ודאי שלא התירו, וכן קשה ממה שהתירו צרכי חולה על ידי עכו”ם, ואם זה איסור דאוריתא ודאי שלא התירו. וראה שש”כ שם עמוד שצב בהערה שהביא בשם ר’ יוסף ענגיל שכתב שהיינו אם עושה בשל ישראל, אבל אם עושה בשל עצמו אינו אסור מן התורה, וכן כתב הפרי מגדים (הובא שם בספר מלכים אומניך). אלא שכמובן זה דוחק שהרי צריך לומר שגוי מבשל משלו עבור חולה. אלא שדברים אלו מפורשים בספר יראים סימן ש”ד (עמוד 335-6 במהדורה עם תועפות ראם).
שני טעמים נוספים יש לאיסור אמירה לעכו”ם הובאו ברש”י על הש”ס: א. רש”י בע”ז ט”ו (ע’ שש”כ בהערה ב’ פרק ל’ עמוד שצב) כתב שזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר. ורש”י קנ”ג ע”א כתב שאסור משום שהגוי נעשה שלוחו, וצ”ל שיש שליחות לחומרא כמו שמצאנו לגבי ריבית. וטעם זה הובא גם בהגהות מיימוניות בריש פרק ו’. וראה הסבר הדברים בשו”ע הרב סימן רמ”ג סעיף א’ שהרחיב.
וע’ אבני נזר סימן מג אות ו’ שנפ”מ בין הטעמים, באומר לגוי בערב שבת שיעשה בשבת או באומר בשבת שיעשה במוצאי שבת. וא”כ צריך את שני הטעמים. ונראה שיש עוד נפ”מ: אם הגוי בא ושואל אם לעשות את הדבר, עיין שש”כ פרק ל’ הערה נא בשם הר”ן. ועוד נפ”מ בין הטעמים הוא בדין אמירה לאמירה. אם הטעם הוא משום ודבר דבר, יש לומר שאסור גם לומר לנכרי שיאמר לנכרי שיעשה איסור, מו”מ בדין זה של אמירה לאמירה יש בשו”ת חוות יאיר, שם יש תשובות מהגאון ממיץ, בתשובה מט שהובאו דבריו שאוסר, ותשובה החוות יאיר על דבריו בסימן נג. ראה שם ראית הגאון ממיץ ודחית החוות יאיר (ביחוד פשט דבריו באיסור “ודבר דבר” שהוא דרך משא ומתן).
ושאלה זו מעשית מאד לפתרון הרבה בעיות חקלאיות, בלולים, חממות וכיו”ב, ועיין ילקוט יוסף סימן רמג שדן בזה.
ובדברי הרמב”ם על אמירה לעכו”ם בערב שבת שיעשה בשבת: ע’ בב”מ דף צ’ ע”א “איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה” והבעיא לא אפשטא. וכתב הרא”ש סימן ה’ בפ”ז בשם רב סעדיה שמכאן שאסור לומר לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת, שהרי הוא עושה בשבת כפי שאסור לומר לחסום לפני שדש בה. וע’ רא”ש שדחה ראיה זו.
האם הרא”ש חולק על מסקנה זו? יש ראיות נוספות שאסור ומביאן בית יוסף סימן שז: בגמ’ שבת י”ט ע”א שאין משלחין אגרת אם לא קצץ לו דמים, אע”פ שאומר לו לפני שבת. וכן מביא בית יוסף ראיה מגמ’ בפרק מי שהחשיך שנותן כיסו לנכרי, ואומרת הגמ’ שהטעם הוא משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו (קנ”ג ע”א).
האם כפי שאסור לומר לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת, האם אסור לומר לו בשבת שיעשה מלאכה במוצאי שבת? עיין שו”ע הרב סימן ש”ו סעיף ה’ שכתב שיש הבדל בין אומר לגוי שיעשה בשבת או אומר לגוי שיעשה במוצאי שבת. אמירה מערב שבת אסורה משום שבות ואילו אמירה בשבת שיעשה במוצאי שבת אסורה רק משום ודבר דבר ולכן מותרת לצורך מצוה.
ובמלאכה דאוריתא אסור אפילו לצורך מצוה: עיין רמב”ם הלכה י’ שהתיר למילה רק דבר שאסור מדרבנן. אלא שהרמב”ם שם השמיט דין חולה ממש, שהרי כתב בהלכה ט’ רק דין מקצת חולי שמותר דרבנן. אבל חולה ממש, אף שאין בו סכנה מותר על ידי גוי אפילו מלאכה מן התורה, כן כתב הרמב”ם לעיל פ”ב הלכה י’. ולצורך ישוב ארץ ישראל מותרת אמירה גם במלאכה דאוריתא, כפי שמשמע ברמב”ם בפ”ו הי”א. והרמב”ם לא הזכיר היתר איסור דאוריתא לצורך מצוה אחרת, ואף לגבי מילה כתב בהלכה י’ שמותר איסור דרבנן ומשמע שאיסור דאוריתא לא שרי. ועיין הלכות מילה פ”ב הלכה ט’ שכתב כן בפירוש.
ודבר זה מחלוקת, עיין רי”ף פ’ ר”א דמילה בסופו, במחלוקת בפשט בגמ’ עירובין אם “שבות דלית ביה מעשה” (עירובין ס”ח ע”א, רי”ף שבת נו ע”א באלפס), אם הכוונה שלית בה מעשה הוא על אמירה לעכו”ם שאין בה מעשה (פי’ הר”ן בעירובין שהוא משום שלא יוכל להגיע לידי איסור מן התורה על ידי אמירה). או הפשט שהגוי עושה איסור דלית ביה מעשה מלאכה, היינו שהגוי עושה רק מלאכה דרבנן. ותלוי בגרסאות ברי”ף שם.
ומחלוקתם בעצם היא האם איסור אמירה לעכו”ם הוא קל יותר מאיסור דרבנן אחר? וזה תלוי אם מתירים רק לצורך מילה או גם לצורך כל מצוה אחרת. לכאורה רואים שאכן איסור זה קל מאיסורי דרבנן אחרים, שהרי חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, אבל איסור דרבנן אסור לעשות בידים לצורך חולה. (עיין אבני נזר סימן מג אות ג’. ועיין מנחת כהן).
ויש דעה מקילה יותר מהגאונים שהביא הרי”ף, והוא שיטת בעל העיטור שמותר לומר לגוי לעשות איסור מן התורה לצורך כל מצוה ולא רק לצורך מצות מילה, והובאה שיטה זו ברמ”א סימן רע”ו סעיף ב’ שנהגו להקל כבעל העיטור לצוות לגוי להדליק נר לצורך סעודה. וכתב הרמ”א שיש להחמיר משום שרוב הפוסקים חולקים על סברא זו.
יתר על כן, ברמ”א סימן ש”ו סעיף יא כתב שגם משום ישוב ארץ ישראל לא התירו אלא איסור דרבנן. ובסימן של”א סעיף ו התיר המחבר לצורך מילה רק איסור דרבנן, כרמב”ם. ובסימן ש”ז סעיף ה’ כתב המחבר שדבר שאינו אסור אלא מדרבנן מותר לומר לגוי, שבות דשבות לצורך מצוה, וכתב “ויש אוסרים”, וכתב הרמ”א שהמחבר בהלכות ר”ה פסק להתיר, ויש מתירים אף במלאכה דאוריתא.
ע”ע תשובת הרב במשפט כהן שלא ללמוד מההיתר של כותב עליו אונו איסורי דרבנן לצורך ישוב ארץ ישראל, ומחה על האומרים כן.