ברמב”ם הלכה ב’ עוסק בדין כדי שיעשה בגוי שעשה מלאכה מעצמו:
נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה.
ובהלכה ח’ כתב דין כדי שיעשה בישראל שאומר לגוי לעשות לו:
ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה זו בשבת אע”פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה, ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לנכרי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת.
וצריך עיון מדוע הרמב”ם לא כתב את טעם כדי שיעשה כבר בהלכה ב’? היה ניתן לחלק ולומר שטעם הרמב”ם שכתב דוקא בהלכה ח’ ולא בהלכה ב’ היינו משום שבהלכה ח’ מיירי באומר לגוי, אבל בהלכה ב’ הטעם הוא אחר, וכפי שיבואר להלן בשיטת רש”י בביצה כ”ד ע”ב שהוא משום שאסור ליהנות ממלאכת שבת או יו”ט. אלא שברמב”ם לכאורה לא ניתן לחלק משום שהרמב”ם בהלכה ח’ הדגיש “ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה”, א”כ ודאי שאותו הטעם הוא גם להלכה ב’, ואין לחלק בין הלכה ב’ והלכה ח’.
אלא שכתב הרמב”ם בפרוש המשניות במסכת מכשירין פ”ב מ”ח, בהסבר דין כדי שיעשה ביתר הרחבה:
וטעם דין זה שנקבע אצלינו והוא ימתין בכדי שיעשו כמו שאבאר לך, והוא אם ראינו או ידענו שהדבר הזה שעשה הגוי בשבת עשאו בשביל ישראל שיהנה בו לאחר צאת השבת אסרנו על הישראלי ליהנות בו לאחר יציאת השבת עד שימתין כשעור שהיה נעשה בו אחר צאת השבת כפי שנעשה בשבת, חששנו שמא הישראלי רמז לגוי או העירו לעשותם לו אותו דבר בשבת כדי שימצאהו מזומן בעת צאת השבת.
וכאשר אמרנו לו שצריך להמתין בכדי שיעשו לא ירמוז לו שיעשה בשבת בשבילו כלל לפי שאין לו תועלת בכך כיון שהוא צריך בכל אופן להמתין והרי הוא מחכה עד צאת השבת ויעשה אותה הפעולה מתחילתה, וכל זה להרחיק מאמירה לגוי שהיא אסורה משום שבות, והבן נקודה זו כי חשובה היא.
(תרגום הרב קאפח).
ולפי זה יוצא שגם לולא הגזירה יש איסור ליהנות בשבת עצמה, וכל איסור כדי שיעשה משום הגזירה הוא להוסיף איסור גם לאחר צאת השבת, עד כדי שיעשה. וא”כ יש לומר שאיסור בשבת עצמה למה שגוי עשה הוא איסור כפי שכתב רש”י בביצה כ”ד ע”ב שהוא משום שלא יהנה ממלאכה בשבת (והא שלר’ מאיר לא גזרו במעשה שבת בשוגג, הוא כמ”ש הרא”ש שלגבי ישראל שעשה לא שכיח ולא גזרו, ע’ רא”ש ביצה פ”ג סימן ב’).
ולפי פירוש משניות יש לומר שגם פירוש דברי הרמב”ם בהלכה ח’: “וימצא הדבר מוכן מיד” פירושו שיהיה מוכן במוצאי שבת כפי שכתב בפירוש המשניות, ולא שחששו שיאמר לגוי כדי שיהיה מוכן בשבת עצמה.
וא”כ יש לומר שרמב”ם בהלכה ב’ מדבר בעיקר באיסור בשבת עצמה, וטעם זה הוא טעמו של רש”י בסוגיא (ביצה כ”ד ע”ב, וי”ל שרש”י לא באר כתוס’ שם וכטעם הרמב”ם שהוא משום חשש שמא יאמר לגוי לעשות לו ביו”ט, משום שהרי מדובר שם בגוי העושה על דעת עצמו) ולכן אין זו הגזירה שביאר בהלכה ח’. אלא זה איסור עצמי של הנאה ממלאכת שבת. ולכן באר הרמב”ם את טעם מעשה שבת רק בהלכה ח’.
וראיה לפירוש זה הוא מרמב”ם הלכות יו”ט פ”א הכ”ד:
שני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן ואין כיום אחד… דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני.
וכפי שכתב המגיד משנה המדובר כשגוי קצץ ממחובר, והתיר הרמב”ם במוצאי יום טוב ראשון. וכפי שיבואר להלן שדין זה אינו נכון אם טעם כדי שיעשה הוא כתוס’ (כמ”ש תוס’ ביצה כ”ד ע”ב), וע”כ אין לומר כפשטות הרמב”ם שכל הנאה ממלאכת גוי היא משום גזירה שמא יאמר לגוי, אלא ראיה שלרמב”ם יש טעם נפרד לגזור ביום טוב עצמו וכרש”י ועוד גזירה שגם במוצאי יו”ט אסור בכדי שיעשה, ומשום שמא ירמוז לגוי לעשות לו כדי שיהיה מוכן במוצאי שבת כמ”ש בפהמ”ש. (וראה מ”ב בבאה”ל סימן תקט”ו ס”א ד”ה ויש מחמירין שהרגיש בבעיה לדעת הרמב”ם).
מקור הדין של כדי שיעשה הוא בביצה כ”ד ע”ב, ושם נחלקו רש”י ותוס’ בזה. לרש”י אסור כדי שיעשה הוא משום שלא יהנה ממלאכת יו”ט. ואילו תוס’ כתבו הטעם כרמב”ם.
שאלת התוס’ על רש”י ממבשל בשבת שוגג שיאכל לדברי ר’ יהודה, ומדוע לא אסרו, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת? עיין רא”ש ביצה פ”ג סימן ב’ שכתב שלרש”י צ”ל שאכן החמירו בגוי (וא”כ צריך לומר שזה לא רק משום שלא יהנה, וע’ להלן).
נפ”מ בין הפירושים, הוא מה שנחלקו רש”י ותוס’ שם בביצה: האם מותר לאחר כדי שיעשה לאחר יו”ט ראשון, או שאסור עד זמן הראוי לעשיה, היינו לאחר י”ט שני. לרש”י מותר בשני משום שהרי חד מנייהו חול, אבל לתוס’ שייכת הגזירה.
לפי מה שנאמר, הרי דעת הרמב”ם צריכה להיות שאסור עד מוצאי יו”ט שני. אבל הרא”ש במסכת ביצה פ”ג סימן ב’ כתב בדעת הרמב”ם שמותר ביו”ט שני. וכן כתב המגיד משנה על פי פשט הרמב”ם בפרק א הלכות יו”ט הלכה כד. אבל הגהות מיימונית בהלכות יו”ט פ”ב ה”י כתב שרמב”ם אוסר, וציין להלכות שבת פ”ו ה”ה, ולא ברור מה כוונתו.
נפ”מ חשובה בין טעם רש”י או רמב”ם, היא האם גם בישראל שייך לומר גזירה שאסור כדי שיעשה. עיין משנה ברורה שי”ח ס”ק ה’ שהסביר מה שאין בישראל כדי שיעשה. אבל שיטת רש”י שגם בדין מעשה שבת יש דין כדי שיעשה בישראל שעשה: עיין רש”י חולין ט”ו ע”א ד”ה ר”י שהדגיש את זה.
נפ”מ נוספת בין הטעמים צריך להיות מה הדין, האם כשגוי הביא לישראל אחד האם מותר לישראל אחר. עיין רמב”ם וראב”ד בהלכה ה’ וכתב הראב”ד שלטעם הרמב”ם לישראל אחר יהיה מותר, אלא שרמב”ם כתב בפירוש שאסור לישראל אחר ג”כ (אלא אם נאמר שזו חומרא לגבי קבר). וההסבר הוא, משום שאין אדם חוטא ולא לו, ולא יאמר לגוי לעשות עבור חברו. ועיין מגיד משנה בהלכה ב’ שציין למחלוקת זו. ועיין דיוק הרא”ש מבריתא ביצה כ”ה ע”א.
עוד נפ”מ היא האם כדי שיעשה פרושו כדי שאפשר יהיה לחתוך מאותו המין או כדי שיעשה ממש כפי שנעשה על ידי הגוי בשבת ומאותו מקום. ע’ רא”ש בביצה שדן בשאלה זו. ולטעם הרמב”ם צריך להיות שכדי שיעשה הוא שיעשה ממש כפי שהגוי עשה, אבל אם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת הרי מספיק כדי שיתלוש מאותו המין, אלא שיש לפקפק גם לרמב”ם אם יש להחמיר עד כדי כך. וע’ בית יוסף תקט”ו ד”ה ומ”ש ופירוש, בשם הרשב”א.
עוד נפ”מ היא בגוי שהביא מחוץ לתחום אגרת, שהרי כאן לא שייך לאסור שלא יאמר לו, שהרי לא יודע שצריך לקבל אגרת, ולא דומה לגוי שהביא דבר הצריך לישראל. ואם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת הרי אסור. ע’ שו”ע תקט”ו סעיף ט’ וכן יתכן בין שני הטעמים, במומר לחלל שבת האם יהיה צורך לחכות כדי שיעשה, שהרי אם הטעם הוא שלא יאמר לו, אולי שייך במומר כפי ששייך בגוי.
ויש לדון עוד על נפ”מ בין הטעמים אם גוי עושה לצורך עצמו או לצורך אחר, לגבי שאלת כדי שיעשה, עי’ ב”י ואכ”מ.
ושני הטעמים הנ”ל לכאורה הם מחלוקת בין הרמ”א והמחבר בשו”ע סימן תקט”ו, ועיין משנה ברורה שם.
אלא שיתכן שיש לאחד את הטעמים כפי שכתב המאירי בעירובין לט, (הובא גם בביאור הלכה ביצה כ”ד) בשיטת רש”י (קמח):
וצורך שהייתם בכדי שיעשו פרשו גדולי הרבנים שלא יהנה ממלאכת יום טוב הנעשית על ידי עכו”ם בשביל ישראל מפני שהדבר קל בעיניו ויאמר לו לך והבא לי.
ובביאור הלכה סימן תקט”ו כתב גם לדעת הרמב”ם שיש לאחד בין הטעמים. שגם לרמב”ם צריך הטעם שלא יהנה, ולכן מותר ביו”ט שני. ולפי זה אולי כן יש לומר שלרמב”ם, כשישראל לא אמר לגוי, אסור בעיקר כדי שלא יהנה, ולכן לא כתב הרמב”ם בהלכה ב’ הטעם כפי שכתב בהלכה ח’.
עוד כדי שיעשה גם בישראל יש לגבי עובר על איסורי שהיה, עיין רמב”ם פרק ג’ הלכות ט’, יב, יח. אלא שזה מובן שהרי גם שם יש חשש שהישראל יזלזל בהלכות שבת.
מראי מקומות נוספים: הקדמת משנה ברורה לסימן תקט”ו. שש”כ עמ’ תה בהערה. מלכים אומניך, עמוד נ”א.