כתב הרמב”ם:
הלש כגרוגרת, חייב. והמגבל את העפר, הרי זה תולדת לש; וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים, חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.
מקור דין זרע פשתן הוא בגמ’ זבחים צד ע”א:
דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרע פשתן מאי טעמא וכ”ת משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי. א”ה שלחים נמי התם קעביד לישה.
מדין זרע פשתן אנו למדים את הגדרת לש: “מפני שהן נתלין זה בזה” כלומר הלישה גורמת לחיבור דברים נפרדים. ולכן מותר למעשה לשפוך שמן או מיונז על ירקות או סלט (שש”כ פ”ח סעיף ד’) ואמנם יש להסביר לפ”ז ההיתר לעשות סלט ביצים עם שמן או מיונז, שהרי זה ממש לש. וע’ שש”כ פ”ח הערה פ”א שיש למצא היתר משום כמה טעמים: א. שזה נחשב מעט מעט ומותר בלא שינוי. ב. שהרי הביצה אינה מפוררת כקמח. ג. שמקפידים שלא יתהוו ממש גוש אחד. וכתב שם בהערה בשם הגרש”ז: “שנראה שאין לערער על המנהג שהיה נהוג גם אצל הרבה מגדולי התורה והיראה”.
ועוד יש לדייק ברמב”ם ממה שכלל חול גס שאין בו משום גיבול, שאע”פ שבגמ’ אומרים שחול גס שיעור הוצאה כדי ליתן על מלא כף סיד דחול מעלי לה לסיד שעי”ז הוא מתחזק, מכל מקום אין זה בר גיבול, משום שלא מקרי בר גיבול רק דבר המתמסמס ומתרכך במים כקמח וזרע פשתן (שביתת השבת פתיחה אות ד’).
וכתב הראב”ד בנוגע לדין האפר: “כמדומה אני שטעה בזה… וזהו שבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה חייב”.
ונראה שיש הבדל עקרוני בהגדרת המלאכה לרמב”ם או לראב”ד. לרמב”ם זה תלוי אם החומר הנילוש הוא דביק או שלאו בר לישה ואז אין איסור. ולראב”ד כל תערובת של נוזל באבקה יהיה בה איסור לישה.
ולדעת הרמב”ם נראה שיש הבדל בין אפר למורסן באפר אין איסור כלל ובמורסן יש איסור דרבנן: במורסן כתב הרמב”ם בפרק כא הלכה לד:
המורסן אע”פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו, ונותנין מים על המורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב אבל אינו ממרס בידו שלא יראה כלש.
אם כן במורסן יש איסור דרבנן לגבל. ובאפר כתב הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק ג’ הלכה:
וסותמין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר והוא, שריככו מאמש. אבל לגבל טיט ביום טוב, אסור; ומותר לגבל את האפר לסתום בו פי התנור.
וגם כאן חלק הראב”ד וכתב “א”א כבר כתבנו בהלכות שבת שכל זה שבוש”.
במגבל נחלקו רבי ורבי יוסי (או ר’ יוסי בר יהודה), ושתי סוגיות עוסקות בענין זה. סוגיה אחת בדף יח ע”א בשבת וסוגיה שניה בדף קנה. שתי הסוגיות עוסקות במחלוקת רבי ור’ יוסי בר יהודה.
בסוגיה בדף יח ע”א:
מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל.
אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגבל. ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא. והתניא אפר והתניא עפר מידי גבי הדדי תניא.
לאביי, גם ר’ יוסי מחמיר בדבר שלאו בר גיבול, ולרב יוסף רבי היא, ור’ יוסי בר יהודה אומר שגם בדבר שבר גיבול צריך לגבל.
ובדף קנה:
מהלקטין לתרנגולין כו’: אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני ואמר לי רבי יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל.
דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן.
למסקנת סוגיה זו, לא ניתן לומר שר’ יוסי בר יהודה מודה בדבר שלאו בר גיבול משום שתניא בהדיא שריב”י אומר נותנין מים למורסן.
ולגבי אפר ע’ גמ’ ביצה לב ע”ב, פרש”י ותוס’ שם. לרש”י באפר מותר לגבל ולפי’ התוס’ פירוש הגמ’ קיטמא שרי הוא אחר. וזו גם מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהלכות יו”ט פרק ג’.
האם יש סתירה בין הסוגיות בשבת דף יח ובין הסוגיה בפרק מי שהחשיך? לכאורה לאביי בדף יח הרי ריב”י מודה בדבר שלאו בר גיבול. ואילו הסוגיה בדף קנה דוחה אפשרות כזו.
אלא שתוס’ כתבו בדף יח בד”ה אבל דיו שיש שלש דרגות: מורסן שאינו בר גיבול לעומת קמח, ובכל זאת חולק ר’ יוסי בר יהודה, ולרמב”ם רק מדרבנן אסור במגבל ממש (במורסן, שהרי שרי נתינת מים). ואפר אינו בר גיבול לגמרי. ואסור לגמרי ולכן פרשו התוס’ את הגמ’ בביצה “קיטמא שרי”, לא לגבי גיבול אלא בלא מים לשרוק התנור סביביו באפר וקמ”ל שלא גזרו שמא יגבל. ומכל מקום דברי אביי בדף יח לא נדחו מסוגיה דף קנה. ואם כן מה שכלל לא בר גיבול אסור לגמרי.
דעת התוס’ מתאימה לדעת הראב”ד, שבאפר יש איסור. אבל מורסן הוא דרגת בינים גם לראב”ד, ולכן לא חלק הראב”ד על רמב”ם שכתב שגיבול מורסן הוא איסור מדרבנן, בפרק כא. וכן כתב בית יוסף בסימן שכד, שדעת הראב”ד היא כדעת התוס’ (ועי’ אגלי טל מלאכת לש סעיף ג’ ס”ק ו’ 213).
ורמב”ם לא כתוס’ שהרי התיר לגבל אפר ג”כ. ולכאורה הרי גם אם בגמ’ יח לא נקבל את דברי אביי, אם כן הרי מכל מקום כתוב שגם באפר אינו חייב עד שיגבל, ומנין לרמב”ם להתיר גיבול ממש? וצריך לומר לשיטת הרמב”ם שדברי אביי נדחו, מאותה דחיה של הגמ’ בפ’ מי שהחשיך. וא”כ פירוש הבריתא שבאפר אינו חייב עד שיגבל, היינו בדבר שהוא בר גבול אינו חייב עד שיגבל, אבל בדבר שאינו בר גיבול אינו חייב כלל (מגיד משנה).
יתר על כן: נראה שרמב”ם מבאר את הסוגיה בדף יח באופן שונה: עיין פרק ט’ הלכה יד “העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב”. ולא מבואר מקורו. ומתוך השגת הראב”ד שם נראה שסוגיה דף יח היא המקור: “ושרית דיו וסמנים משום לש באו לה ולא משום צובע עין המים”. הרי שרמב”ם ביאר סוגיה שם משום צובע. וכן כתב מגיד משנה שם שכתב שזה דוחק. (ובאגלי טל כתב ע”ז “עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה”).
ובאגלי טל חולק על זה וכתב שזה דחוק ולא יתכן שזה מקור הרמב”ם דא”כ הדוגמאות שמביא הרמב”ם לדין זה, היה צריך להביא הדוגמא של דיו. אלא מקורו בתוספתא פרק יב:
אחד נתן את הדיו ואחד נתן את המים וא’ נתן את הקנקנתום שנים האחרונים חייבין אחד נתן את הדיו וא’ נתן את הקנקנתום ואחד נתן את המים [וא’ נתן את הדיו שנים האחרונים חייבין א’ נתן את הדיו וא’ נתן את הקנקנתום ואחד נתן את המים] האחרון חייב א’ נתן את הקנקנתום ואחד נתן את הדיו ואחד נתן המים האחרון חייב א’ נתן את הדיו וא’ נתן את המים [א’ נתן את המים] ואחד נתן [את הדיו א’ נתן את המים וא’ נתן את הקמח א’ נתן את הקמח] ואחד נתן את המים אחד נתן את המים ואחד נתן את [העפר] א’ נתן את [העפר] וא’ נתן את המים האחרון חייב דברי ר’ יוסי [ר’] יהודה אומר אינו חייב אלא עד שיגבל.
וממה שלא נחלקו רבי ור’ יוסי בר יהודה ברישא של קנקנתום, מוכח שבעושה עין הצבע לכ”ע שרייתו היא איסור. (וע’ תוספתא כפשוטה בפירוש לעמוד 50).
סיכום: מחלוקת רבי ורבי יוסי בר יהודה אם לישה כוללת את נתינת המים. ומחלוקת הרמב”ם וראב”ד היא עקרונית לגבי הגדרת לישה. ויש לברר אם לרבי יוסי בר יהודה נתינת המים היא חלק מן המלאכה או שלא שייכת כלל למלאכה, ע’ ע”ז באגלי טל ובאחרונים.
מראי מקומות נוספים: עיין שביתת השבת מלאכת לש; מקור הלכה ח”ב סימנים כד-כו; ביאור הלכה סימן שכד, מחלוקת משנה ברורה וחזון איש; מרכבת המשנה; הרב ב.ז. בנדיקט, הרמב”ם ללא סטיה מן התלמוד, מעמוד רמ”ו ואילך.