כתב הרמב”ם:
שמונה שרצים האמורים בתורה, הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור; לפיכך החובל בהן, פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא דם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא חייב.
הערת רע”א: לפי זה צריך לומר שהדיון בגמ’ בענין חיוב חבלה בחלזון בדף ע”ה, אינו אליבא דהלכתא, שהרי לרמב”ם אף אם יצא דם חייב רק בשמנה שרצים, אבל לראשונים אחרים יש לומר כפי שנראה להלן שהחילוק הוא רק אם לא יצא דם, ולרמב”ם לכאורה בחלזון אין זה להלכה ודוחק.
ובחיוב חבלה נחלקו הראשונים, יש אומרים שחיובו משום נטילת נשמה, ויש אומרים שמשום צובע. ולדעת הסוברים שחייב משום נטילת נשמה, החיוב המיוחד בשמנה שרצים (משנה קז ע”א) הוא שאף אם לא יצא דם חייב בשמנה שרצים, אבל באחרים פטור. ואם יצא דם חייב בכולם. עיין תוס’ ע”ה ע”א ד”ה כי היכי. אבל לדעת הרמב”ם מיירי שיוצא דם, ובכל זאת חייב רק בשמנה שרצים, משום תולדת דש. וכתב בלחם משנה שלדעת הרמב”ם אין משום נטילת נשמה, משום שנטילת נשמה שייך רק אם הורג ולא אם מוציא דם בלבד. ובאמרי בינה שבת סימן לב כתב שברור שגם לרמב”ם יש משום נטילת נשמה ג”כ אלא שחיובו שנים: משום דש, ומשום נטילת נשמה. ואם אינו צריך לדם חייב משום נטילת נשמה בלבד.
אלא שצריך הסבר לדעת הרמב”ם, אם משום דש, מה ההבדל בין אם יש להם עורות או אין להם עורות? על זה כתב ר’ אברהם בנו של הרמב”ם (ברכת אברהם סימן יח) שני הסברים:
א. כשיש להם עורות הדם מצוי בבשר ולכן אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא מפרק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב. אבל בשאין להן עורות, אין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסויים.
ב. אם אין להם עור הרי החבורה חוזרת, ואם יש להם עור החבורה אינה חוזרת, והסביר את הדבר על פי ספרי רפואות.
ונראה מקורו של הסבר ר’ אברהם בחילוק שיש בגמ’ לגבי חובל בין מפקד פקיד או חיבורי מחבר, בגמ’ שבת קל”ג ע”ב:
אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה. פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קא משמע לן חבורי מיחבר.
וכתב רש”י שמפקד פקיד הוא “כנתון בכלי”, ולכן אין איסור שבת. (וע”ע פסחים לג ע”ב לענין טומאה שאם נטמא האוכל - הענב, המשקה אינו נטמא אם מפקד פקיד ואינו מבלע בלע). וכן מבואר בכתובות ה’ ע”ב שאם דם מפקיד פקיד אין איסור חבלה בשבת (ומה שקשה סתירת גמ’ פסחים וכתובות, שהרי זיתים וענבים מפקד פקיד ויש איסור סחיטה גם במפקד פקיד, והרי בכתובות מבואר שאם דם מפקד פקיד אין איסור, עיין אגלי טל דש, כד, אות י). וכן יש להביא מרש”י שבת קמ”ה ע”א לגבי כבשים שהסוחטן פטור, וכתב רש”י “שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן”. ובדומה לזה צריך להסביר את חבלה בבע”ח שאין להם עורות, שהחיבור של הדם בתוכו הוא באופן אחר ואין משום דש בהם. (אלא שצ”ע לפנע”ד, שהרי חולב גם הוא חייב לדעת הרמב”ם משום מפרק, והרי החלב הוא מפקד פקיד?)
אלא נראה שההסבר הוא, שלא תמיד מפקד פקיד גורם שלא יהיה איסור סחיטה. אלא רק במקום שדם מפקד פקיד והוא רק פותח בפניו פתח ולא עושה מעשה של סחיטה, זה אינו דש. אבל אם עושה מעשה של סחיטה, אף אם מפקד פקיד, חייב, כגון חולב לדעת הרמב”ם. ולכן גם אם לענין טומאה המשקין שבזיתים מפקד פקיד, לענין סוחט חייב, כי לא די שמפקד, אלא היתר יהיה רק אם גם הפעולה אינה פעולה של סחיטה (ודין כבשים יתכן שרמב”ם יסביר אחרת, ע’ אג”ט). וסברא זו מדוייקת ברש”י שבת ע”ה לגבי חלזון שכתב רש”י: “הפוצעו, דוחקו בידו כמו פציעת אגוזים שחותכו”, (וע’ אג”ט דש, טו ה’). הרי שזה האיסור: לדחוק בידים. לכן מיושב: גם אם לטומאה הרי זה מפקד, אין זה אומר שבכל מפקד פקיד מותר בשבת. מותר רק אם מפקד והוא פותח בלבד, כההיא דכתובות לענין בעילה בשבת. (וע’ שם אג”ט לגבי קטניות ושרביטין ע’ 99). ואם כן זהו בדיוק ההבדל בין אם יש עור או אין עור: אם יש עור הרי פעולת הדישה היא בידים כמו בחלזון שדוחקו כשמוציא דמו. אבל אם אין לו עור, הרי אין פעולת דישה ואינו חייב מן התורה.
והוכיח ר”א בן הרמב”ם שאין משום נטילת נשמה, ממה שחובל לא הוי מקלקל רק אם צריך לכלבו. ואם החיוב הוא משום נטילת נשמה, גם לר’ שמעון הפוטר מלאכה שאצ”ל, חייב בנוטל נשמה גם שלא לצורך. וצ”ב. ואם היינו מביאים ראיה לרמב”ם היינו אומרים כך: אם אנו רואים בגמ’ שבת שחובל חייב בצריך לכלבו דוקא, שאז הוא מתקן, הרי זו ראיה לרמב”ם שאיסור חובל הוא משום מפרק ולא משום נטילת נשמה, שהרי אם משום נטילת נשמה, מאי נפ”מ אם צריך לכלבו. וזה מובן לכאורה רק אם נאמר שחיובו של חובל משום מפרק, ואז יש לומר שנחשב כתיקון אם צריך לכלבו. כ”כ אבן האזל הל’ שבת פי”ב ה”א. ואולי זה הפשט בתשובת ר”א בן הרמב”ם הנ”ל.
על פי שיטת הרמב”ם הקשה רע”א במשניות פי”ד מ”א:
וקשה לי דהרמב”ם כתב ריש פי”א דהשוחט חייב משום נטילת נשמה, ואמאי אינו חייב גם משום מפרק הדם כמו בחובל. ואף אם אין צריך ליתן הדם לכלבו, מ”מ הא בחובל להזיק פטור רק משום מקלקל, והא שחיטה לא הוי קלקול, ודוחק לומר דמיירי בלא יצא דם או שלא יצא כגרוגרת.
(וכן הקשה הפנ”י יהושע שבת ע”ה בתוד”ה כי היכי ובפנ”י ביצה י”ב ע”א ד”ה אבל קשיא). ובתפארת ישראל תירץ שם, דחובל פטור בא”צ הדם לכלבו, משום שמקלקל במה שמפרק הדם. וא”כ בשחיטה ג”כ אע”ג דמתקן הוא בשחיטתו להתיר הבשר, אינו מתקן בפירוק הדם. אלא שתרוצו אינו מובן: לדעת הרמב”ם שמלאכה שאיצ”ל חייב, הרי גם אם יש תיקון שאינו בגוף המלאכה אלא בדבר חיצוני נחשבת המלאכה צריכה לגופה, ואם כן גם לגבי מקלקל נאמר כך. אע”פ שאינו מתקן אצל הדם הרי מתקן אצל שחיטה, וחוזרת שאלת רע”א למקומה.
ויש לחזק את השאלה: שהרי יש פסוק להתיר מילה בשבת, ומילה בשבת הוא מתקן את התינוק ומשום הכי נחשב למתקן כפי שאומרת הגמ’ שבת קו ע”א “מדאיצריך למישרי מילה… ורבי יהודה התם מתקן הוא…” אם כן הרי תיקון בגוף גורם שלא יהיה מקלקל, ואם כן הוא הדין בשוחט, הרי מתקן בגוף ויחשב כחובל כמו מילה שמתקן בגוף?