כתב הרמב”ם:
הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ, הרי הוא תולדת הבורר. וכן הממחה שמרים מתוך המשקין, הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה, מפני שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה.
מה אם כן בכל זאת המבדיל בין המלאכות?
ובגמ’ שבת ע”ג ע”ב:
והדש: תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן: הזורה הבורר והטוחן והמרקד: היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה. וליחשב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. רבא אמר הא מני רבי היא דאמר אבות מלאכות.
ההבדל בין דש ובין זורה בורר ומרקד שכולם להפריד אוכל מפסולת, הוא שדש הוא כשהאוכל ופסולת מחוברים. אבל אם הם מעורבים ואינם נפרדים הרי החיוב הוא משום זורה או בורר או מרקד. כ”כ ר”ח בגמ’ דף ע”ד ע”א. והחילוק בין זורה בורר ומרקד, כתב ר”ח שם שזורה הוא ברוח, ואף זו רוח פיו, בורר בידיו, ומרקד הוא על ידי נפה. וכן כתב רש”י במשנת כלל גדול, ע”ג ע”א “הזורה: ברחת לרוח. הבורר: פסולת בידיו. המרקד: בנפה ובגמ’ פריך הני כולהו חדא שהיא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן.” היינו, החילוק בין זורה בורר ומרקד הוא בצורה של המלאכה.
לעומת זה רש”י בדף ע”ה ע”ב על גמ’ “מדקדק הרי הוא בכלל אורג”, כתב רש”י “דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח”. היינו שהחילוק הוא בחפצא ולא בצורה. וצריך עיון מה עיקר לדעת רש”י ומדוע רש”י שינה בהגדרה? ועוד הקשה רע”א בדרוש וחידוש על רש”י שמחלקת בין קשין צרורות וקמח:
וזה אינו מספיק על מה דאמרינן לעיל (עג ע”ב) הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן, והא זה בתבואה וזה בפשתן וזה בצמר גפן, ועיין בתוס’ לעיל (ע”ד ע”א ד”ה אע”ג) ולרש”י ז”ל קשה.
ובמ”ש שלתוס’ א”ש, כוונתו למ”ש תוס’ שם שלא חשיב מנפץ בפשתן, משום שהיינו דש ממש. היינו שדעת התוס’ היא שאם מלאכה זו בדיוק היתה במשכן בחפץ אחר לא נחשבת למלאכה בפני עצמה אע”ג שזה בחפץ אחר. ולתוס’ ודאי שאין למנות דש ומנפץ ומנפט אע”ג שהם בחפץ אחר. אבל לרש”י שמחלק בחפצא, קשה.
ונראה לבאר את רש”י על פי דברי הר”ן בשם הרא”ה בד”ה תנא הזורע והנוטע והזומר והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן:
דלא דמי לזורה ובורר ומרקד שנמנין בשלשה דהתם שלשתן צריכין בדבר אחד, אבל כאן היכא דאיתא להאי ליתא להאי וכולן ענין נטיעה וזריעה הן.
הרי שכאן יש חילוק אחר: זורה בורר ומרקד נמנין כאחד לא משום חילוק המעשה, אלא משום שלצורך הפת צריך לעשות שלשתן ולא די באחת, לכן כולן מלאכות שונות.
ונראה שכן יש לבאר גם ברש”י, כשרש”י מחלק בין זורה בורר ומרקד וכתב שזה בקש וזה בצרורות וזה בקמח, כוונתו כר”ן: אלו שלש מלאכות שצריך את כולן באותו דבר. ולכן כתב רש”י פירוש זה בדף ע”ה ע”ב כשהגמ’ דנה מה נכלל במלאכות ומה לא. אבל עצם החילוק שבין זורה בורר ומרקד הוא באופן שמלאכה זו נעשית: ברוח ביד או בכלי. ועל פי זה מיושבת קושית רע”א הנ”ל.
אבל קשה קצת לדרך זו: בגמ’ קל”ח ע”א נחלקו רבה ור’ זירא לגבי משמר אם חייב משום בורר או משום מרקד, והחילוק הוא שמרקד פסולת למעלה ואוכל למטה ואילו מרקד אוכל למעלה ופסולת למטה. וע’ רש”י שם. והרי שם מדובר על ברירה בכלי וא”כ מוכח לכאורה שיש גם בורר בכלי, ולא כמ”ש הראשונים הנ”ל וצ”ע. (עיין א”ת ערך בורר הע’ 11). וכן פשטות לשון הגמ’ הוא שיתכן בורר גם בכלי ולאו דוקא ביד: גמ’ ע”ד ע”א “בנפה וכברה לא יברור ואם ברר חייב חטאת…” (וע’ רש”י דף קל”ח ע”א ד”ה דנוטל, וע’ א”ת ערך בורר הערה 10). ולגבי משמר יתכן לומר שלא שייכת מציאות לעשות את זה ביד, לכן גם כלי זה דרך בורר. ולמרקד צריך גם פעולת ריקוד. אבל צריך עיון על גמ’ מנפה וכברה, וצ”ב.
ונראה שיש הבדל עקרוני נוסף בין זורה ובין בורר: בורר הוא גם אם לא בגידולי קרקע כמבואר בגמ’ ע”ד ע”ב “האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות” וברש”י שם כתב שבורר הצרורות הגסות חייב. הרי שיש חיוב גם כשאינו גידולי קרקע. ואילו זורה אינו אלא בגידולי קרקע: עיין (א”ת הערה 26, שו”ת רע”א סימן כ’ ע”פ מ”א סימן שמ ס”ק טו ותרומת הדשן סימן נו. בית מאיר או”ח שי”ט. נשמת אדם כלל טו, אגלי טל סעיף ה’)
וראה תשובת רע”א סימן כ’, שכתב על דברי הרמ”א סוף סימן שי”ט “הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה”. ולכאורה הרי גם המשתמש בספריי לסוגיו הוא ג”כ זורה, ומה ההיתר. ובתשובה רע”א דן בשופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון אם חייב משום זורה. וכתב שזורה הוא דוקא אם מפריד אוכל מפסולת ולא אם מפזר לרוח ואין הפרדת פסולת מאוכל. ובאמת צ”ע על ירושלמי שכתב שיש בזה משום זורה. וכן הרמ”א שהביא את ירושלמי צ”ב. (ולסברא זו יש לומר ג”כ לגבי איסור בורר שאין איסור במיון משום שאין פסולת, וצ”ב). ועוד כתב רע”א שם שיש להתיר, משום שרוק של אדם נחשב לפי ירושלמי גידולי קרקע, ואילו מים אינם גידולי קרקע. וכפי שקי”ל שאין דישה אלא בגדולי קרקע, ואין מעמר אלא בגידולי קרקע, ובתרומת הדשן כתב שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, (וג”כ צריך עיון מהא דעביד חביתא שחייב משום טוחן הרגבים) אם כן גם זורה אינו אלא בגדולי קרקע. וירושלמי ס”ל שיש דישה גם שלא בגידולי קרקע וה”ה זורה יש גם שלא בגידולי קרקע. ולפי דבריו של רע”א נראה שצריך לומר שפשוט שגם בורר אין אלא בגידולי קרקע, שהרי כלל זורה בורר ומרקד ולמד זה מזה, וע”כ צריך לומר שהבורר בחביתא לפי רע”א היינו בצרורות בקרקע, משום שקרקע היא גדולי קרקע, וזה דוחק. ולכאורה יש לצרף סברא זו, אם היא נכונה, לדברי אור שמח לגבי ברירת בגדים וכלים ע’ להלן.
והנה, באור שמח כאן כתב שגדר בורר הוא רק כשבלול. ולכן כתב שאין איסור לברור בגדים וכלים כפי שכתב בירושלמי “מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא”. עיין בסברתו שם. וכתב שממה שפלטה קולמוסו של הט”ז כלים, כתבו האחרונים שיש בורר גם בכלים, וכתב אור שמח שאמנם יש בורר בדברים שאינם מאכל, אבל לא בכלים ובדברים שאינם בלולים.
והגדרת בלולים לדעת אור שמח היינו שמשתמש בהם כשהוא בלול. (ומ”ש בשמירת שבת כהלכתה פרק ג’ הערה קצז, שאור שמח סותר דבריו במ”ש בהלכה טו בפרק כג, לא הבנתי). ועיין בהרחבה בשמירת שבת כהלכתה פרק ג’ הערה ז’ בשם הגרש”ז להסתפק בגדר תערובת במצבים שונים. ובשם שלטי גבורים כתב שההבדל הוא במה שאצל אנשים הדבר נחשב לתערובת.
מראי מקומות: שביתת השבת פתיחה לחלק ב’. אגלי טל (לא הספקתי לעיין לפני השעור). אנצקלופדיה תלמודית ערך זורה. צילומים: גמ’ ע”ג ע”ב ע”ד ע”א. תשובת רע”א סימן כ’. אור שמח פ”ח הלכה יא. ספרים לשיעור: שבת, רמב”ם, שש”כ, ר”ן, משנה ברורה, שו”ת רע”א. אור שמח.