כתב הרמב”ם:
הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבין מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך, וחייב. והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.
ובפרק כ”א הלכה יב כתב הרמב”ם:
מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישים ותפוחים ועוזררין, מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.
אם כן ישנם שלשה סוגי פירות: זיתים וענבים שאסור מן התורה. וכן בגמ’ שבת קמ”ה ע”א: “דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד וכן תנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד”. שאר פירות שמותר לסוחטן, שם בגמ’ קמ”ד ע”א-ע”ב: “סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין”. ומותר לסוחטן אפילו לכתחילה למימיהן כפי שמשמע ברמב”ם. והאמצעי הוא תותים ורימונים, בגמ’ שם: “…אבל לא ברימונים ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברימונים”. ופרש”י: “ושל בית מנשיא היו רגילין לסחוט רימונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הילכך בשבת אסור”.
ויש לברר את היחוד של זיתים וענבים לגבי איסור סוחט, האם משום שרק זיתים וענבים דרך לסוחטם או משום שמן התורה רק משקה היוצא מזיתים וענבים נחשב למשקה. עיין משנה תרומות פי”א משנה ג’:
אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפרות אין משנין אותם מבריתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואין מביאין בכורים משקין, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואינו מטמא משום משקה, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואין מקריבין על גבי המזבח, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.
מדין תרומה משמע שהאיסור הוא לעשות מפירות דברים שאין רגילים לעשות, ולכן אסור לשנות מבריתן דברים שאין דרך לשנות, וכיוצא בזה בדין הפסד פירות שביעית. לעומת זה מדין טומאה מוכח שיש דין משקה רק ליוצא מזיתים וענבים, שהרי קבלת טומאה תלויה רק בדין המשקה היוצא, ואין שום נפ”מ לגבי צורת הסחיטה. ואם כן יש לשאול מה הדין בשבת, האם זה דין ביוצא או באופן הסחיטה?
ובלשון הרמב”ם בפרק כ”א הלכה יב מוכח שהיתר הסחיטה בפרישים ותפוחים הוא משום שאינם בני סחיטה כמ”ש הרמב”ם שם.
יש להקדים ששיטת ר”ח היא שלהלכה אסור מן התורה גם לסחוט כבשים ושלקות למימהן, אף שלשאר ראשונים מותר מן התורה ואסור רק מדרבנן, ע’ רמב”ם פכ”א הלכה יג. וכן לדעת ר”ח אסור לסחוט לקדירה שיש בה אוכל אף שלשאר ראשונים הדבר מותר, ע’ רמב”ם בהלכה דידן. וכתב משנה ברורה בביאור הלכה ש”כ סעיף ז’ שאף הר”ח מודה ששאר פירות מותר לכתחילה לסחוט ובזה לא חולק על שאר ראשונים. ומה ההבדל לדעת הר”ח בין סחיטת שאר פירות לבין סחיטת כבשים ושלקות? יש להסביר לפי שני האופנים שכתבנו לעיל: אם תלוי במעשה הסחיטה, יש לומר שכבשים ושלקות דרך לסוחטם. ואם תלוי במשקה היוצא, צריך לומר שאמנם רק זיתים וענבים נחשבים למשקה, אך בכבשים ושלקות המשקה שבפנים הוא אותו משקה שנכנס מבחוץ ולכן יש לו שם של משקה (משנה ברורה בבאה”ל שם).
אלא שאפילו אם נאמר שההבדל בין סוגי הפירות הוא באופן הסחיטה בעל כורחנו צריך לומר שתלוי גם בשם משקה, וכן מוכח בפירוש בסוגיה שבת שם. בדין סוחט אדם לקדירה אמר רב חסדא “מדברי רבנו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא”. וכל הסוגיה שם מדמה סחיטה לטומאה, ואם כן הרי ודאי שתלוי בשם היוצא אם הוא משקה או שהוא אוכל. אמנם רש”י שם ד”ה לתוך הקדירה כתב “דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל”. הרי שרש”י גם כאן כתב שאין דרך סחיטה בכך כיון שהמלאכה היא סחיטת משקה.
לפי האמור נראה א”כ שיש שני תנאים לאיסור סחיטה: גם מבחינת מעשה הסחיטה עצמו, סוג הפירות מגדיר את המעשה אם נחשב לסחיטה או לא. אבל גם דין המשקה קובע אם יש בו סחיטה או שאין בו סחיטה. וכל זה נכון אפילו לשיטת ר”ח כמ”ש לעיל.
על פי האמור יש להבין את דין אחשביה: בגמ’ שואלים: “מידי איריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם” ושני תרוצים ישנם. תירוץ ראשון משום שאחשביה הוי ליה משקה, ותירוץ שני שגם לגבי מקוה אין זה משום אחשביה. אחשביה מועיל לגבי הפיכת היוצא למשקה. אבל מכל מקום כיון שעדיין אין דרך לסחוט, לגבי מעשה הסחיטה לא מועיל אחשביה ועדיין זה יהיה איסור דרבנן. כלומר: כדי שיהיה איסור דאוריתא צריך שגם למשקה יהיה דין של משקה וגם שמעשה הסחיטה יעשה בדבר שדרך לסוחטו.
ועל פי זה צריך לומר בדעת ר”ח שלא כמ”ש בביאור הלכה שכתב שלר”ח בכבשים ושלקות יש חיוב בסוחט למימהן, או משום שדרך לסוחטם או שיש ליוצא שם משקה כבר קודם ולכן יש איסור. ולדברינו צריך לומר את שני הדברים יחד.
ומר”ח משמע, כפי שכתב משנה ברורה שאין הכרח לאסור שאר פירות שלא למתק אלא למימיהן. שהרי ר”ח עצמו כתב שמותר שאר פירות ואילו כבשים ושלקות חייב. ע’ ביאור הלכה הנ”ל בהלכה ז’ ובהלכה א’.
וממילא בדעת רש”י יש ללמוד אחרת: שהרי רש”י כתב שאם איסור רימונים הוא משום אחשביה, הרי אסור גם שאר פירות (ושלא כשו”ע שמתיר לסחוט לימונים). ולכן כתב רש”י ששאר פירות מותר רק למתק. דעת רש”י מבוארת שדי שיהיה למשקה שם של משקה כדי לאסור. ומדוע לא מתחשבים במה שאין שם סחיטה על המעשה? ע”כ שלרש”י תלוי רק בשם משקה. והרי גם בהיתר קדירה לרש”י הובא לעיל שלרש”י כיון שזה אוכח אין דרך סחיטה בכך. הרי שרש”י אכן הבין שזה דבר אחד: אם יש ליוצא שם של משקה הרי שמוכח שגם סחיטה נחשב למעשה סחיטה.
על פי דברים אלו יש לדון במה שכתב בשביתת השבת מלאכת דש בשם הרב פראנק שיתכן שגם לדידן מי שסוחט לחם ממשקה שבתוכו או מרק מבשר חייב. וכבשים ושלקות פטור משום שיש טעם ומהות של הפרי במשקה שיוצא. ולכן יתכן שבנד”ד בלחם ובשר יהיה איסור של סחיטה. ולפי מה שכתבנו שצריך גם שם משקה וגם שם מעשה של סחיטה, הרי אין חשש של איסור תורה בזה, שלא כדברי הגהות מימוניות בפכ”א.
על פי דברים אלו מובנת מסקנת המגן אברהם ש”כ ס”ק א’ במחלוקת בית יוסף ורמ”א, שלדעת בית יוסף אם יש אנשים שעושים כן הרי בכל המקומות אסור, ואילו לרמ”א אסור רק במקומם. ויש לומר שזה משום שאף אם אחשביה מועיל הוא יהיה לגבי שם משקה, אבל לא לגבי עצם הסחיטה, ולכן רק במקום שיש שסוחטים הרי יש גם שם סחיטה בנוסף לאחשביה ולכן אסור, אבל מחוץ למקום זה אין איסור וכדעת הרמ”א.
לעיון נוסף: פסק הרמב”ם כרב שאין חייב אלא על זיתים וענבים בלבד. אג”ט דש סי’ כ”ט ס”ק’ ב,ז,ט. שיטות הראשונים בסוחט לאוכל.