הזורע כל שהוא, חייב. הזומר את האילן, כדי שיצמח, הרי זה מעין זורע. אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב.
הזורע בשבת חייב אע”פ שבשעה שזורע הרי הוא כמניח הזרע בכד וההשרשה לא תהיה אלא בחול, מכל מקום כיון שעל ידי זריעתו יושרש הזרע אחר כך ועל דעת כן זרע, חייב. דוגמה לזה הוא מדביק פת בתנור שחייב על ההדבקה אע”פ שנאפית מאליה.
לגבי אפיה, מבואר בגמ’ שאם רודה את הפת לפני שנאפית לא עבר על איסור (שבת ג’ ע”ב). מה הדין אם יוציא את הזרעים מהארץ קודם שישריש? האם במקרה זה עבר על איסור שבת או לא. ונפ”מ גם אם זרע בטעות, האם יכול לתקן את מעשיו על ידי שיקח את הזרעים לפני שישרישו (ואם יש הבדל אם יקח את הזרעים בשבת או שלא בשבת?).
לכאורה אין לחלק ולומר שבמלאכה אחת אסור המעשה ואילו במלאכה אחרת התוצאה היא האסורה. ואם כן יש להשוות אפיה וזריעה. ואכן הרש”ש בשבת ע”ג ע”ב כתב שיש לדמות זה לזה, וכפי שבאפיה פטור אם הוציא מתנור, כן גם בזריעה אינו חייב אם הוציא אחר כך משום שכל זמן שלא השריש “כמנח בכדא דמי”. ע’ מנחות סט ע”א בבעיה אם יש אונאה בחיטים הזורעים בקרקע. וכן השווה הרש”ש גם לאופן ההפוך: כפי שזריעה חייב אע”פ שמשריש לאחר השבת, כן השם פת בתנור חייב אף אם נאפה במוצאי שבת.
אבל מתוך דברי הירושלמי שבת פרק א’ הלכה ו’ אכן נראה שיש שני סוגים של מלאכה:
ב”ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין. וב”ה מתירין:
גמרא: מהו מיתהני א”ר אבהו כגון אילין קורייאי דלא מקפדין. רב יהודה בשם שמואל והיא שתהא היורה עקורה. אבל אם היתה היורה קבוע אסורה מפני שהוא מתיירא שמא מתאכל ציבעו והיא מוסיף מוי. רבי שמואל בשם רבי אבהו ב”ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור. אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור. ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר. (דף יב ע”א)
ומפרש האור שמח בפרק ג’ הלכות שבת את דברי הירושלמי כך: שכאן יש תשובה לקושית ב”ש לב”ה “אי אתם מודים שאי צולין בשר וכו’ אלא כדי שיצלו מבעו”י”, וע”ז אמרו ב”ה שיש שני סוגי מלאכה (“מלאכת איסור”): שנגמרת מיד כמו הבערה וצידה, ומלאכה אפיה וכיו”ב שהחיוב אח”כ בא ממילא - ובמלאכת איסור זו אילו עשה לפני מוצאי שבת ונאפה בשבת יהיה פטור, אבל בסוג הראשון יהיה חייב (כגון נתינת צמר ליורה). לכן אסרו בע”ש מלאכה (“מלאכת היתר”) רק אם היא מסוג הנמשך ותגמר בשבת, היינו מאותו סוג שהוא יהיה פטור אם עשה כן במוצאי שבת. וזה פירוש דברי ב”ה שילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור. ומוכח שאכן יש שני סוגי מלאכה בשבת. וכתב באור שמח שלפי זה ברור שזורע ונוטע חייב אף שנקלט בחול, לכן אם בא להוציא הזרעים בשבת ג”כ יהיה חייב ואינו דומה לאפיה ובישול. עיי”ש, וחולק על רש”ש.
וכן המנחת חינוך במוסך השבת, מלאכת זריעה אות א’ פשוט לו לחלק בין אפיה לבין זריעה. ובמצוה רצ”ח אות י”ד כתב פשוט ג”כ שאם אפה לפני מוצאי שבת, פטור כפי שמדביק פת בתנור והוציא פטור. אבל זריעה אינו כן. ראה מנחת חינוך שם בקטע בכותרת “זרע ולא הניח לשרש”, וד”ה נשרש בחול (ע’ תלה).
והנה, ברמב”ם כן כתב “וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן” וציינו המגיד משנה וכסף משנה לגמ’ בזבחים צ”ד ע”ב:
רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרע פשתן מאי טעמא וכ”ת משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי. א”ה שלחים נמי התם קעביד לישה.
והקשה באגלי טל מלאכת זורע אות ח’, והרי מפורש ההיפך בגמ’ שהרי חייב משום לש, ופרש מ”א שמשום לש חייב גם אם שורה לזמן מועט, אבל אם שורה לזמן מרובה חייב משום זורע, וחייב משעה ששרה ולא משעה שנקלט. וזה מדוייק אם נשווה את לשון הרמב”ם כאן להלכה טז שכתב לגבי מלאכת לישה “והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן במים חייב משום לש” היינו, אם נותן לזמן קצר, כתב “והנותן”, ואילו בה”ב שזה לזמן ארוך, כתב “השורה”.
לדיון נוסף: דברי חזון איש על הזורע באמצעות מכונה (חזון איש שבת סימן לו), עיין יסודי ישורון עמוד 12, ויש להביא ראיה מגמ’ ב”ק ס’ לגבי זורה ורוח מסייעתו, אבל אם כן אין אפשרות לכל מכשירי גרמא. והראיה ממעמיד בהמתו שחייב משום אש. ותלוי במחלוקת מ”א ואבן העוזר לגבי רחים של מים, ובמ”ב הביא דעות החולקים.
צילום: רש”ש שבת ע”ג, ירושלמי שבת י”ב ע”א. מנחת חינוך ח”ב ע’ תל”ה.