הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר: בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.
[יג] והבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידיו, חייב. והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב, מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן, כשיישלקו עימה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב. הבורר אוכל מתוך פסולת בידו, להניחו, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר, וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד; ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים, חייב.
הענינים שיש לברר בהלכה זו: א. הצורך בשלשת התנאים יחד. ב. דין בורר בשני מינים. ג. הגדרת לאלתר בבורר.
ע’ גמ’ דף עד ע”א, האוקימתות, וכולן להלכה ולכן צריך שלשה תנאים: ביד, לאלתר ואוכל מתוך פסולת. ועיין מגיד משנה שם שכתב שדברי רבנו הם כדברי ר”ח שביד מותר אוכל מתוך פסולת דוקא, ובנפה חייב חטאת, וביד לבו ביום חייב. אמנם בגמרא אין הכרח שצריך את כל שלשת התנאים. ואכן דעת הטור שגם בשבת מותר פסולת מתוך אוכל אם טורח האוכל מרובה. ורמב”ם ס”ל כשיטת בעלי התוספות שגם בשבת אסור לגמרי פסולת מתוך אוכל. (וע’ תוס’ ד”ה והתניא, ואכמ”ל).
ובדברי הרמב”ם בענין בורר בשני מיני אוכלין: ראה בגמ’ “היו לפניו מיני אוכלין” וברש”י כתב “היו לפניו מיני אוכלין גרסינן ול”ג שני”. לעומת זה בתוס’ כתבו:
היו לפניו שני מיני אוכלין גרסינן, וכן פירש ר”ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב כפסולת לגבי אותו שחפץ לאכול, וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר כו’.
ומשמע בתוספות שהנפ”מ בין הגרסאות היא אם יש איסור ברירה בשני מיני אוכלין. וא”כ רש”י שהדגיש דוקא את הגרסא ללא המילה “שני” הרי סובר שאין בורר בשני מיני אוכלין וא”כ הרי זה מחלוקת רש”י ותוס’. וגרסת הרמב”ם היא כתוס’ “שני מיני אוכלין” וא”כ יש בורר בשני מינים.
ובירושלמי ביצה פ”א ה”י זה מחלוקת אם יש בורר בשני מינים, בין חזקיה לר’ יוחנן:
ברר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב ור’ יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה בורר ואוכל ובורר ומניח על השולחן ר’ בון בר חייה בשם ר’ שמואל בר רב יצחק תיפתר כשהיו אורחים אוכלים ראשונה ראשונה והא תני ובלבד שלא יבור את כל אותו המין אם עשה כן בשבת חייב על דעתיה דר’ יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום אחר חייב.
היינו, לדעת חזקיה הבורר מין ממין חייב, ורק לאלתר, כדי לשים על שלחן לפני אורחים מותר, ואם בורר כל המין חייב, ולפי פירוש ראשון של קרבן העדה “והא תני” הוא בניחותא, כלומר תניא כחזקיה שאם בורר את כל המין חייב, משום שאף אם אוכל את מה שהוציא, הרי נשאר מבורר המין האחר. והבריתא שמביא הירושלמי היא מתוספתא פי”ז.
אלא שמה שכתבו התוס’ שמה שרוצה הוא האוכל ומה שאינו רוצה הוא הפסולת לא מפורש ברמב”ם. ברמב”ם בהלכה יב לא כתב שבשני מיני אוכלין מדובר כשאינו רוצה את אחד הסוגים. ומשמע שעצם המיון נחשב לברירה גם אם צריך את שניהם בשווה (כן דייק אגלי טל זורה סי’ א’ אות ב’). ולפי זה יוצא שעצם המיון הוא איסור גם אם אינו צריך את שני המינים.
וראה את הוספת הרמ”א בשו”ע סימן שי”ט ס”ג “היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים בורר אחד מאחד ומניח (השני כדי) לאכול מיד”. ההוספה פירושה, שמניח השני דוקא, משום שהוא חשוב לפסולת וצריך להוציא מה שרוצה שהוא נחשב לאוכל (משנה ברורה ס”ק יב). אבל ללא ההגהה, פירוש הדברים שבשני מיני אוכלים אין הבדל מה אוכל ומה פסולת. ואף אם מוציא מה שלא רוצה לאכול ואוכל את מה שנשאר, הרי מותר. ועיין בביאור הלכה למשנה ברורה שכתב שדעת הרמב”ם בזה אינה ברורה.
ויש עוד נפ”מ חשובה משאלה זו: האם יש בורר בממיין חפצים. אם כל דין שני מינים הם משום שרוצה אחד ואינו רוצה אחר, יש לומר שבמיון של שני מינים לא שייך ברירה כיון שאין אוכל ואין פסולת. אבל אם נאמר שברמב”ם אין הדגשה על מה שרוצה ומה שלא רוצה, הרי יש איסור בעצם הברירה אלא אם כן הוא יאכל את אחד המינים. ובעצם הדבר עיין בביאור הלכה כאן ד”ה היו בשם הפמ”ג שמסתפק בזה, וכתב משנה ברורה שם שמלשון הרמב”ם משמע שעצם ההפרדה של מין ממין הוא המלאכה אלא שאם עושה כדי לאכול מותר. וזה כאפשרות השניה ברמב”ם. וא”כ אם נאמר שבשני מינים מה שרוצה הוא אוכל ומה שאינו רוצה הוא הפסולת, אם כן אין מקור לדין זה.
ואכן עיין בשמירת שבת כהלכתה כשדן בדיני מיון, כתב שמיון אסור אם נכריע לחומרא בספק הפרי מגדים, על פי משנה ברורה שמכריע כך.
דיוק נוסף שיש לעמוד עליו ברמב”ם הוא הגדרת לאלתר: ע’ בית יוסף סימן שי”ט שדן על הגדרת לאלתר. וכתב שברמב”ם נראה שמחלק בין הגדרת לאלתר באוכל ופסולת ממש או בשני מיני אוכלין. שהרי הרמב”ם כתב שהבורר אוכל מתוך פסולת להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. ובשני מיני אוכלין כתב “ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב”, ומדוע כתב הרמב”ם שיעור זה של בירר שחרית לאכול בין הערבים גם בבורר אוכל מתוך פסולת? אלא משמע שיש שני גדרים. ולענין אוכל מתוך פסולת צריך שיברור לאכילה מיד. וכתב בית יוסף “אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה ואם לא נתכוון לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי”.
ולפי האמור לעיל יש לומר שהרמב”ם חילק ביניהם משום שאכן יש הבדל בהגדרת אוכל ופסולת, שבשני מינים לא צריך שיברור דוקא מה שצריך, שהרי שניהם אותו דבר.
עוד יש לברר, בבורר פסולת מתוך אוכל על מה החיוב, על מה שמוציא פסולת או על מה שנשאר? סידור הרב בעל התניא. (ע’ אג”ט מרקד סי’ ה’ ס”ק ג’, ומחברת) ולפי אגלי טל זו מחלוקת בבלי וירושלמי. ועיין משנה ברורה סי’ שי”ט באה”ל סעיף ג’ ד”ה לאכול מיד.
ע”ע ראש יוסף ע”ד ע”א ד”ה והנה בשני.