כתב הרמב”ם:
חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינווה, ועקרב שבחדיב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום מותר להורגן בשבת, כשייראו. שאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו, מותר להורגן; ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להורגן; ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו, והרגן, מותר.
שני חידושים יש בהלכה זו: א. מה שהתיר הרמב”ם חמשה מזיקין אפילו שאין רצין אחריו אף שהרמב”ם פסק כר’ יהודה במלאכה שאין צריכה לגופה. ב. מה שהתיר הרמב”ם לפי תומו, ומקורו בגמ’ שבת קכ”א ע”ב (ולשונו כאן צריכה בירור: האם מותר לכתחילה להרוג בדרך הילוכו, או רק אם הולך מותר להרוג בדרך אגב. וכן מדוע לשונו של הרמב”ם הוא של דיעבד “ואם… והרגן מותר”.
בסוגיה שבת קכ”א ע”ב:
אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום. מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא לאו רבי שמעון והני הוא דשרי אחריני לא.
אמר רבי ירמיה ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא דילמא משבשתא היא אמר רב יוסף אנא מתנינא לה ואותיבנא לה ואנא מתריצנא לה ברצו אחריו ודברי הכל.
ונחלקו הראשונים בבאור הסוגיה: שיטת רש”י, רמב”ן ועוד שהתירוץ “ברצו אחריו” הוא על המימרא שכל המזיקין נהרגין. אבל בחמשה, לר’ שמעון הורגין גם בלא רצין אחריו. ומשמע ברש”י שאם אינם רצין אחריו אין זה פיקוח נפש, כ”כ בד”ה “האמר חייב עליה” ואם רצו אחריו הרי זה מותר גם לר’ יהודה (“ודברי הכל”). החידוש לשיטת רש”י הוא לר’ שמעון שמקילים באין רצין אף שאין זה פיקוח נפש כמ”ש רש”י, ומשום שמקילין במלאכה שאין צריכה לגופה משום כך.
לשיטת התוס’ דברי הגמ’ “ברצין אחריו וד”ה” קאי על בריתא דרב יוסף של חמשה מזיקין. וקאי גם אליבא דר’ יהודה. ובשאר מזיקין שאין אסור להורגן אפילו ברצין אחריו משום שאין בהם סכנה (כן צריך לומר בשיטת התוס’ וכ”כ הראשונים). ור’ שמעון מתיר גם באין רצין אחריו. לשיטת התוס’ ההיתר של ר’ שמעון רחב יותר מאשר לפי רש”י: מותר גם בחשש צער בלבד וגם בלא רצין אחריו. דמלאכה שאצ”ל מותר במקום צער של רבים. על שיטת התוס’ כתב הרמב”ן:
וזה הפירוש מוקצה מן הדעת דהול”ל לעולם ר’ יהודה הוא וברצין אחריו, דברייתא ודאי ר”י הוא ולא ד”ה.
מכל מקום: ודאי שהרמב”ם לא כתוס’, שהרי הרמב”ם מתיר שאר מזיקין ברצין אחריו. ואם הרמב”ם כרש”י, הרי זה לא יתכן משום שלרש”י חמשה שהורגין בלא רצין הרי זה רק לשיטת ר’ שמעון.
ובמגיד משנה כתב, שהרמב”ם התיר גם בחמשה אף שאין רצין משום שגם זה נחשב לפיקוח נפש. וכתב: “ונראה שדעתו ז”ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד”. אבל קשה על הרמב”ם מנין לשנות את גדרי פיקוח נפש ולומר שגם זה נחשב לפקוח נפש?
ואמנם הרמב”ן מביא שיטה כזו:
ור’ נתן בעל הערוך פי’ מלתא דריב”ל ברציין אחריו וד”ה ומשום פ”נ וברייתא בשאינן רצין וד”ה שה’ אלו שאינן רצין כשאר המזיקין שרצין.
כלומר: כל הבריתות אליבא דכ”ע ולא תלוי במחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון משום שהנפ”מ היא בגדרי פיקוח נפש. ואין כאן שום קולא בהלכות מלאכה שאין צריכה לגופה. אלא שהרמב”ן הקשה על זה:
ואין זה נכון דמשום פיקוח נפש אין להורגן אלא בשאין יכול להציל עצמו בענין אחר ובשאינן רצין אחריו למה יהרג אותן אין זה פ”נ למי שנפשו פקוחה.
וא”כ יש להסביר מנין לרמב”ם לשנות את גדרי פקוח נפש ולהרחיב גם לחמשה שאין רצין אחריו, אחר שפסק כר’ יהודה במלאכה שאין צריכה לגופה? ואולי יש לומר שהרמב”ם כתב על פי הערכת המציאות. וראיה ממה שהרמב”ם מנה כאן יותר מזיקין ממה שכתוב בגמ’. וכתב הגר”א “אף על גב דבגמ’ לא קאמר אלא חמשה, לאו דוקא, אלא הכל לפי המקום הזמן” (שטז אות כ”ד ובשולי רמב”ם פרנקל).
יש לומר (ע”פ נצי”ב במרומי שדה): ע’ ק”ז ע”ב שצידת נחש מותר לר’ שמעון בלבד. וגמ’ ק”ז ע”א מימרא דשמואל שצידת נחש בשבת פטור ומותר (וע”כ באין רצין, דא”כ מה החידוש, ובזה גם לר’ יהודה יהיה מותר) וקשה, הרי שיטת שמואל היא כר’ יהודה שאוסר מלאכה שאין צריכה לגופה?
כתב על זה הרשב”א לעיל בדף מב אחר שהביא שיטת רב האי גאון:
ומן התימה הוא היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום היזיקא? וי”ל דכיון שדרכו להזיק ורבים נזוקין בו כסכנת נפשות חשיב לה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו משא”כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל ר’ יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק.
אם כן ישנה מחלוקת גם אליבא דר’ יהודה, בגדרי פיקוח נפש: האם מותר לצוד נחש שאין רודף אחריו אליבא דר’ יהודה. ולשמואל מותר משום פיקוח נפש. ואם כן לשמואל הרי יש הרחבה של גדרי פיקוח נפש. ולכן נקט הרמב”ם כשיטת הערוך שבחמשה מותר גם לר’ יהודה ומשום גדר פיקוח נפש.
ודוגמאות של פיקוח נפש שקשור לרבים שמקילים יותר: ע’ תוס’ סנהדרין כו ע”א ד”ה משרבו האנסים. ששאלו התוס’ על הגמ’ “אמר ר’ ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא”, “ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא”:
אי נמי י”ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך.
הרי שברבים חוששים הרבה יותר מאשר אצל יחיד וגם חשש רחוק נחשב חשש של פיקוח נפש. וכן לגבי היוצאין להציל, לאחרונים שמותר לחזור גם באיסור דאוריתא, הרי זה משום חשש פיקוח נפש רחוק שלגבי רבים נחשב כפקוח נפש (אסיא חוב’ לא-לב אדר תשמ”ב עמוד 17.) ועוד יש להביא ראיה נדרים פ’ ע”ב שלר’ יוסי כביסתן קודמת לחיי אחרים, ופסק בשאלתות קמ”ז כן ומשמע דכביסה הוי פיקוח נפש, וזה משום שמיירי ברבים ותתכן תקלה אם לא יכבסו.
מכל מקום, אף לדידן שאנו פוסקים כר’ שמעון וא”כ הלכה כרש”י יש מקור להיתר מלאכה שאין צריכה לגופה במקום צער דרבים. עיין סוף סימן של”ד שמותר לכבות גחלת שמונחת במקום שרבים נזוקים בה. וכתב המשנה ברורה שמתירים מלאכה שאין צריכה לגופה במקום צער של רבים. ואף על פי כן, לעיל בסימן רע”ח, מותר לכבות את הנר רק לחולה שיש בו סכנה. וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה ד”ה החולה, שאף שמתירים מלאכה שאין צריכה לגופה משום צער היינו רק משום צער רבים ולא משום צער יחיד.
ועיין הערה לשמירת שבת כהלכה פרק כ”ה הערה כג בשם הגרש”ז אוירבך, ע”פ רא”ש בריש פרק יד, שאם הפרעוש כבר נמצא על גופו מותר לאוחזו וזורקו כפי שמותר לטלטל קוץ פחות פחות מד’ אמות. וא”כ משמע ברא”ש שלא מחלק בין יחיד ורבים. וכ’ הגרשז”א שזה משום כשכבר עוקץ אותו אין הבדל בין יחיד לרבים. והסברא, שגם קוץ ברה”ר הרי ידקור רק אחד ולכן מתירים כיון שברבים ודאי יהיה אחד שינזק, והרי הוא לפנינו. ולכן המרדכי בסימן שט”ז התיר מלאכה שאין צריכה לגופה משם צער ולא חילק בין יחיד לבין רבים.
עוד יש לדון בפירוש דברי הרמב”ם מה כוונתו “לפי תומו”? ע’ רש”י בגמ’ שכתב שמיירי כשהוא הולך לתומו ואם ימות ימות. אבל רמב”ן כתב שלא כן, ע’ מלחמות, שהוכיח שאפילו בכוונה מותר. (ע’ מה ע”ב באלפס)
ואל ישיאך לבך לומר דורסו לפי תומו הוא כשאינו מתכוין להריגה וכר”ש, זהו טעות גדולה חדא דדורסו קאמר ובמתכוין לכתחילה הוא…
וצריך לומר שזה גדר של שינוי שמותר.
וראה משנה ברורה סימן שט”ז סעיף קטן מח, שלפי תומו היינו שכאילו אינו מתכוין. ובביאור הלכה כתב שההיתר הוא משום שיש חשש סכנת נפשות גם באלו שמותר לפי תומם ולכן אם אינם רצים מותר בכה”ג. וצ”ב.