רמב”ם שבת פרק יא הלכה יז - בענין רושם

כתב הרמב”ם:

רושם, תולדת כותב הוא. כיצד, הרושם רשמין וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירין רושמין, הרי זה חייב משום כותב; וכן המוחק את הרשום לתקן, הרי זה תולדת מוחק, וחייב.

(זו גרסת הרב קאפח: “בכוחל”, אבל גרסתנו “בכותל”).

ע’ במשנה קג ע”א בדברי ר’ יוסי “לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו”, והלכה כחכמים. יש לברר האם מה שכתב הרמב”ם כאן המדובר ברושם כמו אליבא דר’ יוסי, אלא שלדעת הרמב”ם לר’ יוסי זה אב, ולהלכה זו תולדה של כותב. או שאין אלו מעין דברי ר’ יוסי בכלל אלא שמקורו בירושלמי, ולר’ יוסי יש חיוב על רשימה של סימן כל דהו ורמב”ם הרי כתב כאן רק שהמצייר צורות וכ’ וזה תולדה של כותב, ואין דברים אלו מקבילים לדברי ר’ יוסי.

ונראה שדברים אלו מחלוקת בין האחרונים, ולהלן נברר סוגיה זו. המשנה ברורה בביאור הלכה סימן שמ סעיף ה’ ד”ה מותר כתב שרמב”ם לא פסק את דינו של ר’ יוסי, שהרי פסק שכותב בשמאל פטור, ואילו בגמ’ מבואר (עיין קג ע”א) שלר’ יוסי חייב גם בשמאל, שהרי את המשנה שהכותב בין בימינו ובין בשמאלו חייב מוקי הגמ’ אליבא דר’ יוסי.

ויש לדחות ראיה זו: שגם כשהגמ’ מעמידה אליבא דר’ יוסי היינו לענין שמאל אם רושם, ולא כל הכותב בשמאל. ואם כוונתו לרשום, חייב אף בשמאל כי אין קפידא על סימן כל שהוא שיהיה מיושר. אבל אם כוונתו לכתיבה ודאי פטור על שמאל. ואף שזה דחוק קצת בלשון המשנה, ע”כ צריך לומר כך, שהרי הכותב בשמאל פטור משום שזה שינוי בכתיבה ואין סברא שאליבא דר’ יוסי יהיה חייב על זה. וממילא גם לרמב”ם שכתב שהכותב בשמאל פטור, דין זה נכון גם אם למעשה קיבל את הדינים שעולים מדברי ר’ יוסי (ובמנחת חינוך כתב שלרמב”ם אה”נ חייב על רושם בשמאל, וע’ מ”ש עליו באפיקי ים ח”ב סימן ד’ ד”ה והרמב”ם).

ויש להביא ראיה לסברא זו מדברי רבנו חננאל כאן שכתב:

ור’ יעקב ברא דבת יעקב אוקמא למיתנא כר”י ומשום רושם הוא ומחייב לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם.

היינו כמ”ש שגם למ”ד משום רושם, צריך להעמיד את המשנה במתכוון לרשום ולא מתכוון לכתוב (ועיין דברי יחזקאל שהביא ג”כ את דברי רבנו חננאל).

ולעיל בסעיף ד’ בבאור הלכה ד”ה במשקין, כתב המ”ב שלר’ יוסי חייב על שתי אותיות שוות אף שאין להם מובן (שם בסוגרים מרובעים: “וגם אפשר…”). אלא שיתכן שבזה גם לר’ יוסי אינו חייב, כמ”ש, שחייב על שני סימנים רק אם צריך אותם בתור סימנים ואין כוונתו לכתב. אבל אם כוונתו לכתב, יש לומר שגם לר’ יוסי חייב רק אם יש מובן באותיות זהות.

והקשה המשנה ברורה על המגיד משנה שם: “ואגב אכתוב דבר פלא שראיתי במגיד משנה…”. המגיד משנה הביא את הרמב”ם בפירוש המשנה שכתב:

שדעת ר”י היא שהרושם הוא אב בפני עצמו וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש”י פירש פירוש אחר.

והקשה המשנה ברורה על מה שכתב “אלא תולדת הכותב הוא”, למה הכוונה, אם לכותב שתי אותיות, הרי זה אב ולא תולדה, ואם לרושם, הרי לרמב”ם לת”ק אין איסור כלל מהראיות שהבאנו לעיל, וכן ממה שהרמב”ם לא הזכיר איסור של רשימות בעלמא.

מה שכתב המשנה ברורה שרשימות בעלמא לא הוזכרו ברמב”ם לאיסור. יש לדחות, על פי דברי המגיד משנה לעיל בהלכה י’ על דברי הרמב”ם בסוף ההלכה “והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סימניות”. על זה הביא המגיד משנה את דברי רב האי גאון, שפירוש שתי סימניות:

שתי סימניות שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות סימנין בעלמא כגון נוני”ן הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון כדמפורש פרק כל כתבי. אבל רש”י ז”ל פירש האחת בדיו והשנית בסקרא ודחה הרשב”א פירוש זה.

(עיין רשב”א שבת קג ע”א ד”ה משני, ובהערות של הוצאת מוסד הרב קוק). על פי דברים אלו מובן גם המחלוקת בין רש”י לרמב”ם אם יש רושם אליבא דת”ק, שלפי רש”י אין לזה מקור ולרמב”ם יש מקור משום שהרמב”ם הבין אחרת את פירוש המשנה “בין בשתי סימניות” שהיה קשה לו כמ”ש רשב”א, שלרש”י הסדר במשנה אינו נכון שהרי זה היה צריך להיות כתוב במשנה שלאחר מכן “כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום”. וממילא מוכח לפי רמב”ם שגם ת”ק סובר את איסור הסימניות.

ובפירוש המשניות כתב הרמב”ם, לאחר שהסביר את דין רושם לר’ יוסי, כתב הרמב”ם:

תועלת היותו משום כותב או משום רושם שהאומר משום כותב יתחייב על שתי אותות אם כתב איזה דבר בשבת בשוגג וכתב עוד שתי אותות בעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שהכל מלאכה אחת. ולמי שאומר משום רושם ומונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים.

וכתב על זה מנחת חינוך:

וצל”ע היטב בפירוש המשנה כי דבריו אינם מובנים וכשיזכני השי”ת לעמוד על דבריו ואבינם אכתוב הנלע”ד.

ומקור הקושי בדבריו הוא משום שהיתה לו גרסת הספרים הישנים שבמקום “כתב עוד שתי אותות” היה כתוב “שתי אותיות” (ועיין עוד בדברי יחזקאל סימן ד’ שג”כ הביא סברות אחרונים שהיתה להם הגרסה הקודמת, והוא עצמו פירש שכוונת הרמב”ם לשתי אותיות שוות, שהרי אין חיוב לרמב”ם כשאין לזה משמעות, אלא יתחייב משום רושם. ולפי גרסת הרב קאפח ברור שאין צריך גם לפירוש זה). וברור שאין לחייב שנים גם לר’ יוסי. אבל לגרסתנו הרי מיירי בכותב וכן ברושם אותות וזה שני דברים. אלא שעדיין יש קושי בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות, מדוע לר’ יוסי חייב שתים הרי לר’ יוסי יש רק רושם ולא כותב. מכל מקום משמע מפיהמ”ש כמ”ש מגיד משנה שלת”ק יש גם איסור רושם, אלא שזה גם כן משום כותב.

וע’ אור שמח שגם הוא הבין שיש איסור של רושם גם אליבא דהלכתא ולכן דן האור שמח האם יתחייב על רושם בשמאל להלכה. שאם כוונתו רק לציורים שכתב הרמב”ם בהלכה יז, אם כן נראה ודאי שפטור על שמאל. וכתב או”ש שנראה לו שאף שכותב חייב רק בימין, אבל רושם חייב גם אם רושם בשמאל.

אם כן לדעת הרמב”ם יש להלכה איסור של רושם, ולא כמו שכתב המשנה ברורה בביאור הלכה. לעומת זה מרש”י משמע שאין איסור של רושם לת”ק, וכן נראה מתוך דברי הראשונים שחלקו לענין חק תוכות בין שבת וגט ע’ סמ”ג שהביאו דברי יחזקאל בסימן ד’ ענף ב’. ואם יש חיוב רושם הרי אין צריך שום הסבר מדוע יש חיוב על חק תוכות, שהרי אפילו על רושם חייב. וכן הראשונים דלעיל הסוברים שאין איסור כתיבה בכתב שאינו אשורי, ודאי סוברים שאין חיוב על רושם.

ונפ”מ להלכה מדיון זה גם לגבי השאלה אם יש איסור דרבנן ברושם שאינו מתקיים. שהרי בשו”ע כתב בסימן שמ סעיף ה’ שמותר לרשום על ספר בצפורן כמו שרושמין לסימן משום שאין מתקיים. וע’ מ”ב אות כ”ד שדוקא רשימה שהוא כעין קו בעלמא לזכרון, אבל לעשות כמין אות ודאי אסור. והטעם הוא שבדבר שאם הוא קיימא יש איסור דאוריתא, אסור מדרבנן כשאינו של קיימא ג”כ. ואם אין איסור דאוריתא ברושם, יש להתיר לכתחילה כשאינו של קיימא. ומשו”ע מוכח א”כ שאין איסור ברושם גם כשהוא של קיימא, ולכן התיר באינו של קיימא לכתחילה.

ובענין רושם רשמים, עיין ביאור הלכה למ”ב בסימן שמ (עמוד 281) שהביא את שאלת האליה רבה שהרי חיוב של צר צורה הוא משום מכה בפטיש, ע’ רמב”ם לעיל פרק י’ הלכה טז. ולפי הנוסח הנ”ל של ההלכה ברמב”ם שהוא נוסח קאפח, במקום “כותל” כתוב “כוחל”, והיינו צבע. וממילא נופלת קושית האחרונים.

וע’ קהלות יעקב שבת סימן לח אות ב’. שם דן מדוע לא חייב על צר צורות משום צובע, וכתב שיתכן ששם מיירי בלא צבע. אבל קשה, מאחר שבהלכה יז כאן כתב הרמב”ם שחייב משום כותב, למה לא יתחייב הצר צורה בכלי משום כותב ג”כ? וע’ שם בקהלות יעקב שכתב לחלק, שצר צורה וצובע כוונתו תיקון בדבר הנצבע. וכתיבה היא ההיפך: מהותה של הכתיבה היא שעיקרה התוכן של האותיות ולא לצורך הניר. לכן הצר צורה, אם בכותל, הרי המטרה היא עצם הצורה היפה, והכותל הוא כמו דף ומקום שעליו נמצאת הצורה. אבל אם כונתו ליפות הכלי, אין זה כותב אלא מכה בפטיש. עיי”ש. ועיי”ש שביאר הירושלמי לפי חילוק זה. אלא שעדיין קשה, מה שפסק הרמב”ם בפרק כג הלכה יד שכוחלת חייב משום כותב. והרי לפי ההגדרה הנ”ל אין זה כותב, וצ”ע.

יש לדון מדיני רושם האם יש איסור לכתוב במחשב בשבת, וגם אם נאמר שלכתוב על המסך יש איסור כמו שכתב המשנה ברורה שאות ממש אסור אף אם אינו מתקיים, אבל יתכן שאם ניצור תוכנה שתאפשר לכתוב בלא כתיבה על המסך ועל המסך יהיה רק סימן פעילות המחשב שאינו “תקוע”, יש לכאורה להתיר לכתוב לצורך חולה, כפי שמותר לרשום באינו של קיימא, שהרי כתיבה לזכרון ואפילו לדיסק זה רק דומה לרושם ולא כותב (אלא שיש לדון משום ההפעלה החשמלית של המקלדת וכ’ וע’ מערכי לב עמוד שסא בנספח ב’ לפרק שמיני.