כתב הרמב”ם:
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואחד המעבד, ואחד המולח, שהמליחה, מין עיבוד הוא. ואין עיבוד באוכלין. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואיזה הוא מוחק, זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור.
המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף, הרי זה תולדת מפשיט, וחייב. הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושין, הרי זה תולדת מעבד, וחייב. המורט נוצה מן האברה, הרי זה תולדת מוחק, וחייב. וכן הממרח רטייה כל שהוא, או שעווה, או זפת, וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, עד שיחליק פנים, חייב משום מוחק. וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים, חייב משום מוחק.
ומה שכתב הרמב”ם “ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עבוד היא” מקורו בגמ’ ע”ה ע”ב:
המולחו והמעבדו: היינו מולח והיינו מעבד רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט. אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ.
לדעת הרמב”ם מוציאים מולח ומכניסים את המשרטט בכלל ל”ט אבות מלאכה, משום שהיינו מולח היינו מעבד. וע’ גם לעיל בפרק ז’ שמנה את המשרטט ואת המעבד ולא את המולח. יתר על כן יתכן לומר לרמב”ם: כפי שכתב לעיל שהגסה מצרכי בישול וההגסה מצרכי כיבוס (בפרק ט’ הלכה יא). ואכן בחידושי הר”ן בדף ע”ה ע”ב כתב שהמליחה היא מצרכי העיבוד. אלא שרמב”ם עצמו לא השתמש כאן בסברא זו.
אבל עיין ר”ח שם שמוציאים את המעבד. והביא הר”ח את הירושלמי שם שהעיבוד הוא השרטוט. (וק”ק משום שבבלי מבואר שעיבוד הוא מליחה, ומדוע הביא ר”ח את הירושלמי)?
מה שיעור הזמן לעיבוד? כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ו’ הלכה י’:
אין הבשר יוצא מידי מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו ליד לתוך הים רותחין אבל לא לפושאין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.
וע’ מגיד משנה שכתב שמקורו של הרמב”ם:
ממה שאמרו לגבי עיבוד העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל, ופרק כלל גדול יש מי שסבור שהמולח את הבשר בשבת חייב משום מעבד ואע”ג דקי”ל דאין עיבוד באוכלין לחיוב שבת מ”מ ילפינן מהתם דמליחה היינו עבוד וכיון שלא פרשו לנו חכמים שיעורה נראה שהוא שעור עיבוד.
וצריך עיון שכדי שעור עיבוד מובא בגמ’ פסחים מ”ו ע”א שהוא שעור ארבעה מילין. ואכן באחרונים העירו על המגיד משנה. עיין מקורות וציונים לרמב”ם פרנקל. ויותר מכך קשה: הרי הרמב”ם עצמו בהלכות אבות הטומאות פרק ד’ הלכה ח’ כתב בפירוש שהילוך מיל הוא שיעור ארבעה מילין. ועיין עוד בערוך השלחן הלכות מליחה סימן ס”ט סעיפים לד-לז. ולדעתו הקשיים בשיעור מיל שהוא באמת שיעור הגאונים שדימו לצליה. ולכן הצריך הרמב”ם חליטה לאחר המליחה, שאין לזה מקור. וזה משום שהרמב”ם לא רצה לומר ששיעור מליחה הוא יותר מאשר שכתבו הגאונים.
וע’ לחם משנה בהלכות מאכלות אסורות שם ששאל איך למד הרמב”ם ממ”ד דיש עיבוד באוכלין, והרי הגמ’ אומרת “ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ”, א”כ הרי במליחה לבית לא נחשב עיבוד? ותירץ שמליחה של עור שאינו ראוי לאכילה הרי הוא כמליחה של אוכל לאורחא, עיי”ש.
בענין מליחה באוכלין, עיין קושית משנה למלך, מדוע צריך ריבוי “תקריב מלח, ואפילו בשבת”, אם אין עיבוד באוכלין, וראה תירוץ רע”א שם בשם מהר”ם מרוטנבורג שאיצריך קרא היכא דאצריך להביא המלח דרך רשות הרבים וכדומה, גם י”ל דה”א דאסור דמבעיר המלח בשבת היכא דמולח דבר הקרב על המזבח. לכאורה יש להביא ראיה לתשובות אלו מירושלמי הנ”ל ששאל “מה מעבד היה במשכן”, ואלו מליחת הקרבנות היתה מלאכה, הרי ברור שזה היה יכול להיות מקור למעבד. אבל תשובה לשאלה זו יש מדברי הרמב”ם עצמו בהלכות יום טוב פרק ג’ הלכה ה’ בענין מליחה ביום טוב. שם הותר למלוח לאכילה, וכתב הרמב”ם:
וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה.
היינו, שחלבים אינם אוכלין, ולכן צריך פסוק מיוחד לגבי קרבנות.
ועל פי מה שכתבנו גם בקטע הקודם, הרי בעל כורחנו שהקרבנות היו שוהין על גבי מזבח כשהם מלוחים כשיעור שעה, שהרי אם לא כן הרי שוב קשה, מדוע צריך פסוק לרבות מליחת קרבן בשבת. אלא שעדיין קצת קשה: מדוע יש עיבוד בקרבן, שהרי לכאורה ענינו של המעבד הוא כדי שהדבר יהיה מוכן להחזיק הרבה זמן. ולכאורה ההבדל בין מולח לאורחא או מולח לביתא הוא משום כך, שאם מולח לביתו אין זה כדי להכשיר את הבשר אלא כדי להטעימו? וא”כ המולח משום מצות מליחה בקרבנות, מדוע יש איסור? וצריך לומר שהרי מצאנו גם ברמב”ם בהלכה ו’ שגם הדורס על העור חייב משום מעבד, וא”כ צריך לומר שמה שהוא מרכך את העור, כלומר כל המכשיר את העור לדבר מסויים הרי זה מעבד, ויש לומר שגם המכשיר להקריבו חייב משום מעבד. וזה בעצם התירוץ השני של שער המלך שכתב שתיקון הקרבן נחשב לתיקון.
ובמה שכתב הרמב”ם כאן שאין עיבוד באוכלין, יש ליישב מדוע הרמב”ם כתב ששוחט הוא משום נטילת נשמה ולא משום צובע, עיין גמ’ ע”ה ע”ב, משום שיש לומר שאין צביעה באוכלין כפי שאין עיבוד באוכלין. כן כתב בחכם צבי סימן צ”ב וכן מבאר בישועות יעקב סימן שט”ז ס”ק ו’ ובסימן ש”כ ס”ק ט’.
ואגב אנו רואים מכאן מחלוקת בדבר נוסף: הרי תירוצו של המשנה למלך שקרבן תמיד של שבת שהוא כליל אינו אוכל, חולק על התירוץ של מהר”ם מרוטנבורג המובא ברע”א שהאיסור הוא משום הוצאה של המלח או משום הבערה. מחלוקתם אם בקרבן יש איסור מעבד או אין איסור מעבד. ויש להסביר, שזו מחלוקת לגבי הכלל שאין עיבוד באוכלין, האם החפצא של אוכלין מופקע בכלל מדין עיבוד, ואף אם אינו מיועד לאכילה אין בו משום עיבוד. או שההלכה של אין עיבוד באוכלין פירושה שאין עיבוד בדבר שמיועד לאכילה, אבל אם אינו מיועד לאכילה יש בו משום איסור עיבוד אף שהוא אוכל. ונראה שזו מחלוקת המהר”ם מרוטנבורג ואחרים: למהר”ם אין עיבוד בכלל בחפצא של אוכל. ולאחרים אם אינו מיועד לאכילה יש איסור מעבד גם באוכל.
על פי זה מובנת מחלוקת נוספת בין הרמב”ם לבין תוס’ ורש”י: בתוס’ ע”ה ע”ב בד”ה אין עיבוד באוכלין, כתבו “אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמנה שרצים”. וגם רש”י בדף ק”ח ע”ב גבי אין עושין הלמי, פירש שמשום מעבד. וכן לגבי מליחה של מליחה כשורי שאין למלוח יותר משתי חתיכות יחד, כתב רש”י שמשום מעבד. (ומדרבנן יש מליחה ועיבוד באוכלין. עיין שו”ע סימן שכ”א סעיפים ב’-ו’.)
אבל הרמב”ם בפרק כ”ב הלכות שבת מפרש הלכה י’:
מערב אדם מים ומלח ושמן, וטובל בהן פיתו, או נותנו לתוך התבשיל, והוא, שיעשה מעט; אבל הרבה, אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכות התבשיל. וכן לא יעשה מי מלח עזין, והם שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס. ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור, מפני שנראה ככובש כבשין בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.
הרי שלדעת הרמב”ם האיסור הוא אינו משום מעבד אלא משום שדומה לבישול, וזה משום שלדעת הרמב”ם אין עיבוד באוכלין פירושו שאין עיבוד לא מדאוריתא ולא מדרבנן. בדברי הרמב”ם פרק יא ה”ז על מחתך, ע’ ספר בנין שבת ושם ע’ יג פרק ב’.