המבעיר כל שהוא, חייב: והוא, שיהיה צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה, פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו, חייב, אף על פי שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה, שכל אלו מתקנין הן, אצל יצרן הרע.
וכן המדליק את הנר, או את העצים, בין להתחמם, בין להאיר, הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר, וחייב.
א. מה שכתב הרמב”ם “והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו”, בפרק א’ הלכה יז כתב הרמב”ם את דין המקלקל, והדגיש: “דרך השחתה”, וצריך לומר שבחופר גומא הקלקול גדול מן התיקון. לפי זה צריך לומר גם בחובל ונתקררה דעתו שהתיקון גדול מן הקלקול, וזה לכאורה קשה. ואולי נאמר שכיון שהתיקון הוא בעצם החבלה, לא צריך תיקון גדול מן הקלקול וצ”ב. בפרק ח’ הלכה ח’ כתב הרמב”ם כן לגבי חובל. בפרק י’ הלכה י’ כתב הרמב”ם כן לגבי הקורע בחמתו, אלא שכאן הוסיף הרמב”ם “בשעת מריבה”, וצ”ב מדוע רק כאן כתב הרמב”ם את זה ולא לגבי קורע וחובל.
ב. הראב”ד כתב על דברי הרמב”ם “שכל אלו מתקנין הן אצל יצרן הרע: א”א כל זה הבל ורעות רוח”. וכן ראה מה שכתב הראב”ד לעיל בפרק ח’ הלכה ח’ לגבי חובל: “א”א כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו…”. מקור הדברים בסוגיה ק”ה ע”ב ששאלה הגמ’ סתירה לגבי קורע בחמתו ממשנה על בריתא ותרצה הא ר’ יהודה הא ר”ש, ושאלה הגמ’ שהרי מקלקל, ותרצה “דקעביד נחת רוח ליצרו”. אם כן הרמב”ם שפסק כר’ יהודה שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, פסק שהקורע בחמתו חייב. והראב”ד הבין שזה נדחה לאחר ששאלה הגמ’ “מי שרי”, היינו דוקא כשעושה למימרי אימתא אאינשי ביתא. אבל הקורע בחמתו הוא מקלקל.
ג. מחלוקת נוספת בין הרמב”ם והראב”ד היא אם צירוף הוא איסור דאוריתא או איסור דרבנן. לרמב”ם הוא איסור דאוריתא, והראב”ד כתב שהמצרף הוא מדרבנן. אלא שהמגיד משנה כתב שלכאורה אלו סוגיות סותרות אם צרוף מדרבנן או מדאוריתא. בסוגיה בשבת משמע שזה מן התורה, ובסוגיה ביומא משמע שצרוף דרבנן. וע”ש שתירץ שלאביי בלבד הוא מדרבנן ואין הלכה כמותו, ועוד הביא את תירוץ הרמב”ן שצירוף עששיות הוא מדרבנן לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים. ובדעת הרמב”ם יש להקדים: הרמב”ם לעיל כתב בפרק ט’ הלכה ו’:
המתיך אחד ממיני מתכות על שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל.
ולכאורה צריך לבאר, מתי יש בחימום מתכת בישול ומתי יש בזה הבערה. ועל זה ג”כ חלק הראב”ד כאן וכתב: “א”א ולמה לא משום מבשל”. ולכאורה הדבר תלוי בכוונתו, אם כוונתו לרכך הרי חייב משום בישול, ואם כוונתו לעשות גחלת הרי זה מבעיר. וכתב הרב קאפח, שאם נדקדק בלשון הרמב”ם נבין מתי צירוף מן התורה ומתי מדרבנן. לגבי בישול כתב הרמב”ם שהוא מחמם “מתכת” אבל לגבי צירוף כתב הרמב”ם המחמם את “הברזל”. והטעם לחילוק הוא משום שלא בכל סוגי המתכת יש צירוף. רק בתרכובת של פלדה יש חיסום על ידי קירור, אבל בשאר מתכות אין שום משמעות לחיסום במים. לכן כשהרמב”ם מדבר על חימום של בישול, כותב הרמב”ם “מתכת” אבל בצירוף כתב הרמב”ם “ברזל”, והיינו דוקא אותו סוג ששייך בו צירוף. ואם כן החילוק הוא בין סוגים שונים של מתכות. וסיים הרב קאפח: “ואלו לא עסקתי בנפחות אלא כדי להבין דברי רבנו דיי”.
ד. ברמב”ם זה מבואר שיש הבערה וכיבוי במתכת. ולדעת הראב”ד אין הבערה וכיבוי במתכת. ושיטת רש”י בשבת קלד ע”א לגבי מיתוק חרדל בגחלת, אמרה הגמ’ “כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ”, וכתב רש”י:
בגחלת של עץ אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם.
וכן דעת היראים בסימן רע”ד עמוד 282 וכתב החילוק בין של מתכת לשל עץ משום שבמשכן היה כבוי בשל עץ שבהן היו משתמשין נפחי המשכן צורפי כסף וזהב. ויש להביא ראיה לשיטת הראב”ד מגמ’ פסחים ע”ה ע”א שהבערה של מתכת אינה נקראת אש לגבי הבערת בת כהן (וע’ אבני נזר סימן רכ”ט).
בביאור המחלוקת אם יש הבערה בגחלת של מתכת או לא, מה גדר הבערה בכלל: האם הבערה היא כליון של דבר, או הבערה היא ריבוי החום והאש. דעת שו”ע הרב בקו”א סימן תצ”ה שהבערה הוא ריבוי האש. ודבר זה הוא המחלוקת: לרמב”ם הבערה היא ריבוי החום והאש, ולכן גם במתכת יש הבערה. אבל לראב”ד הבערה היא כליון, ולכן לא שייך הבערה במתכת.
וע’ אבני נזר סימן רכט אות יא, על שאלת הראב”ד שבהבערת מתכת האיסור הוא משום בישול, ואין ללמוד ממשכן משום ששם היה מבשל. שלדעת הרמב”ם אף שבמשכן היה מבשל, מכל מקום ניתן ללמוד גם צירוף מאותו דבר. ואותה מחלוקת בין רמב”ם ובין ראב”ד יש בפרק ט’ הלכה יד לגבי צובע. שלרמב”ם העושה עין הצבע חייב משום צובע. והראב”ד כתב שא”כ בישול סמנים במשכן שממנו לומדים מבשל, תיפוק ליה משום צובע? ולפי מה שכתבנו הרי לרמב”ם אף שניתן ללמוד מכאן צובע, אפשר ללמוד גם מבשל, ואין זה סותר. ולכן ממתכת לומדים גם בשול וגם הבערה.
ה. אלא שיש לברר דבר נוסף ברמב”ם: מדוע החיוב הוא דוקא כשעושה לצרף? ולכאורה יש להסביר בשתי דרכים: א. זה אמור כמו שכתב הרמב”ם שבעץ צריך להיות שצריך לאפר, ואם לא כן הוא מקלקל, אם כן במתכת גם כן צריך להיות לתועלת כל שהיא. לפי זה לאו דוקא כדי לצרף אלא לכל תועלת כל שהיא יש בו איסור דאוריתא של מבעיר במתכת. ב. דין צרוף הוא דוקא, ולא יועיל לשם תועלת אחרת, וכמו שכתב היראים שאסור משום שכך היה במשכן, אם כן הבערה במשכן היא דוקא אם עושה כדי לצרף.
וע’ קובץ מאמרים בעניני שבת, לגרש”ז אוירבך, מילואים אות ב’, שהביא את החזון איש שהסתפק לענין מבעיר בחשמל בשבת “ולענין מבעיר אם מקצת החוט נעשה גחלת אפשר דיש בו משום מבעיר לדעת הר”מ”. וכתב שהספק בחזון איש אם יש בנורת חשמל משום מבעיר היא אם מה שכתב הרמב”ם שמבעיר לשם צירוף, אם הוא דוקא או לאו דוקא (ועי”ש בהערה סברת ר”ז לב ודחייתו).
ודעת הגרש”ז שאסור גם אם לא על מנת לצרף, וסברתו שהרי לא גרע ממלאכה שאין צריכה לגופה, אם מחמם שלא לצרף. וגם מסתבר שאין הבדל אם לצרף או לבשל ולהאיר. אלא כוונת הרמב”ם שלא לקלקל. והביא ראיה מלשון הרמב”ם, שאם כוונתו להסביר את ענין ההבערה שהיא רק כדי לצרף, הרמב”ם היה צריך לומר כמו הלשון להלן לגבי כבוי:
אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור; ואם נתכוון לצרף, חייב: שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה.
ואילו כוונת הרמב”ם גם כאן כך, הרמב”ם היה צריך לומר שהמבעיר גחלת פטור ואם עושה כדי לצרף חייב שכן עושים צורפי ברזל. אלא ע”כ שלא דומה הלכה א’ להלכה ב’, וכוונת הרמב”ם כאן היא שלא יהיה משום מקלקל. ועיין סיכום דבר זה באנצקלופדיה תלמודית ערך חשמל, ג. חוט להט בתורת אש. ולפי מה שדברינו, יתכן שלראב”ד אין איסור להדליק נורת חשמל בשבת, וע’ גרש”ז שם שכתב (ע’ 86) “גם יראתי מאד לומר שלדעת הראב”ד מותר גם מדרבנן להדליק חשמל בשבת” שיש סברא לומר שזה כמו מבשל בחמה, אלא כתב שם שבחשמל גם לראב”ד יש איסור הבערה, עיי”ש בהסבר הדבר.
ויש עוד לדון על פי זה במחמם בכף חשמלית שאינה מתלהטת בכלל, שיתכן שאין כאן איסור הבערה בכלל אלא איסור בישול, ונפ”מ לבישול לחולה, שיש לבשל בכף חשמלית ולא על ידי אש, ואכמ”ל.
וע”ע מערכי לב, לר’ זאב לב, פרק רביעי ובמראי מקומות שם.