כתב הרמב”ם:
המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור; ואם נתכוון לצרף, חייב: שכן לוטשי הברזל עושים: מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא ייזוקו בה רבים. הנותן שמן לתוך הנר הדלוק, חייב משום מבעיר; והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה.
השגת הראב”ד, מדוע אם מכבה גחלת של מתכת ואינו מיכוין לצרף פטור, והרי זה פסיק רישא ולא ימות? וכתב על זה המגיד משנה:
ומדברי רבנו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות ולחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי.
הרי שיש דבר שאינו מכוין כלל ולכן אין בו מלאכה גם אם זה פסיק רישיה. והיינו כיבוי גחלת של מתכת. וכיוצא בזה ציין המ”מ למ”ש לגבי קטימת קיסם, ראה לעיל פרק י”א הלכה ז’.
יסוד זה של המגיד משנה משמש את האחרונים בכמה דברים, למשל: מגן אברהם סימן שי”ח סעיף יב, במ”א לגבי שפיכת מים מרובים לתוך מיחם לוהט. עיין עוד מה שכתב בשו”ת דבר יהושע סימן מה בח”ב לגבי פתיחת בקבוקים בשבת שיש עליהם פקק שהחלק התחתון נפרד בזמן הפתיחה הראשונה. וכתב שתמה שהגרש”ז אוירבך אסר, שהרי זה כמו קוטם קיסם שאינו אסור רק אם מיכוין לחצוץ שיניו, ואם לא כן מותר אף על פי שזה פסיק רישיה. ועיי”ש שכתב שאף שרוצה שישאר פקק, הרי כל מקום שמותר דבר שאינו מתכוין, מותר אף אם רוצה בו, שהרי למ”ד שבענין פסיק רישא דניחא ליה לאסור, הרי באינו פס”ר מותר אף שניחא ליה. ואף לאוסרים פס”ר דלא ניחא ליה, מכל מקום כשאינו פס”ר מותר אף היכא דניחא ליה, וא”כ במקום שמותר אף שזה פס”ר, כגון בנדון המ”מ הרי זה מותר אף דניחא ליה, כיון שאינו מתכוין. ושוב הודה הגרש”ז שם אם מתכוין לזרוק אבל בדרך כלל כשפותח יש שתי כוונות: לפתוח הבקבוק וגם לעשות הפקק.
ויש להביא סיוע לסברת המגיד משנה, שיש מקומות שפסיק רישיה לא מועיל לעשות למלאכה, מגמ’ סוכה לג ע”ב דשרינן לקטוף מהדס בדאית ליה הושענא אחריתי אף דהוי פסיק רישיה של תיקון כלי. והטעם הוא משום שאין שם תיקון לדבר שאינו צריך. ולכן במקום שאינו מיכוין מותר אף שהוא פס”ר (לפרש”י, וע’ תוס’ סוכה ל”ג ע”ב ד”ה מודה)
אלא שא”כ יש להעיר שלגבי הדס, הרמב”ם לא הביא להלכה שמותר דאית ליה הושענא אחריני. ורק כתב “ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא כמתקן, עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר”. ואם נאמר שלא הביא שמותר משום שחולק על סברא זו, יקשה מרמב”ם הלכות שבת שע”כ צ”ל כמ”מ.
ובשש”כ פרק ט’ בסוף הערה ס”א לגבי פתיחת בקבוקים כתב סברא זו אם זורק את הפקק מיד או שמחליפו באחר, שזה ההיתר. (ע”ע בספר בירור הלכה, ביצה ל”ג ע”ב, בגמרא, וע”ע אור שמח)
בענין גחלת של מתכת וגדר סכנה של רבים
הרמב”ם מתיר לכבות גחלת של מתכת משום נזק של רבים. וע’ שו”ע סימן של”ד סעיף כז, שמתיר בין גחלת של מתכת ובין גחלת של עץ, אלא שהרמב”ם אוסר בשל עץ. וזה לשיטתו משום שאוסר מלאכה שאין צריכה לגופה.
ושיטת רב האי גאון ובה”ג ור”ח, שגם גחלת של עץ, אף אם אוסרים משאצ”ג, מותר משום נזק רבים. עיין רשב”א שבת מ”ב ע”א שלדעתם ההבדל בין מתכת ובין עץ הוא רק משום שעץ ניכר. וא”כ בעצם מתיר הר”ח איסור דאוריתא משום נזק של רבים.
וצריך לומר שנזק של רבים נחשב כפקו”נ, משום שלא ימלט ציבור שיש בו אחד שדבר זה יוכל לסכן אותו. וראה מה שכתב הרב ישראלי ב”עמוד הימיני” סוף סימן י”ז (עמוד ר”ח) בנושא זה. ופשטות הגדר שזה הרחבה של פיקוח נפש (וע’ לעיל שכתבו שגם מרמב”ם משמע כר”ח לפירוש אחד של מ”מ, לעיל פרק י’)
ועיין תוספות סנהדרין כו ע”א ד”ה משרבו האנסים, דוגמה לכך שלרבים יש גדר של פיקוח נפש. ועיין עוד בית יוסף יו”ד קע”ח לענין לאו של חוקות העכו”ם לתירוץ אחד (הובא באסיא חוב’ לא-לב אדר תשמ”ב עמוד 17 בהערה). וכן ליוצאים להציל, למתירים לחזור בדאוריתא הרי זה גדר של פיקוח נפש. וע’ ספר “הנשירה לאור ההלכה”, פרק בנושא זה, עמוד קכג. וע’ תחומין ג”ד במאמר של רא”י נריה על פקוח נפש בצבא. התורה והמדינה קובץ ו’ עמוד שמו, וע’ נדרים פ’ ע”ב שלר’ יוסי כביסתן קודמת, ופסק בשאלתות קמ”ז כן ומשמע דכביסה הוי פיקוח נפש.
אלא שגדרי פקוח נפש של ציבור צריך זהירות, משום עלולים להתיר הכל בגלל זה. עיין מכתב החזון איש בנושא זה בתחומין ג’ עמוד 22.
ובענין דברי הרמב”ם על מסתפק משמן שבנר: עיין בירור הלכה ביצה דף כ”ב ע”א, בציון ב’.
נספחים
שו”ת חתם סופר חלק ה (חו”מ) סימן קעז ד”ה ומ”ש להסוברים:
אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאו”ה תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דציבורא בכלל פ”נ כמ”ש הרא”ש פ”ק דב”ב וכמ”ש בש”ע י”ד סי’ רנ”א בסופו כנלע”ד ע”כ חשו לדוחקא