כתב הרמב”ם:
המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשויות אלו לרשות שנייה, פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה. וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.
[יב] המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו, חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין. וכן המוציא על כתפו, חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה: שנאמר “בכתף יישאו” (במדבר ז,ט): וכל המלאכות, ממשכן לומדין אותן.
מה פירוש “עד שיוציא את כל הקופה”, האם לאחר שהוציא את כל הקופה חייב, אע”פ שהוא הפסיק באמצע? ע’ רש”י במשנה צ”א ע”ב ובביאור דבריו במגיד משנה. שרק אם מלכתחילה הוציא את הכל חייב.
ועיין בגמ’ צ”ב ע”א שמדמים אגד כלי לאגד יד עיי”ש.
לפי זה מקשה הרש”ש: לשיטת בן עזאי שמהלך כעומד דמי (גמ’ ה’ ע”א), א”כ לא תתכן הוצאה בהעברה לשטתו משום שתמיד הוא עומד בין רשות היחיד לרשות הרבים והוא מוציא חצי חפץ. ואפילו אם מוציא מיד את כל החפץ הרי גופו אגוד ברשות השניה. ע’ רש”ש באריכות. וכתב שלכן גזירת שמא יעברנו ד’ אמות בלולב, לא גזרו על הוצאה, משום שיטת בן עזאי עיי”ש.
והנה הרמב”ם כאן הגדיר “שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ אחד”, ולהגדרת הרמב”ם לא קשה קושית הרש”ש, כפי שכתב במקור הלכה סימן יד ד”ה והנראה. שיש הבדל בין אגד יד ובין אגד כלי: באגד כלי נחשב שלא הוציא הכל. אבל אגד יד גורם דבר אחר: היד נחשבת כמקום פטור. ולכן כשהחפץ על גופו, אף אם חלק מגופו במקום אחר, הרי החפץ מונח במקום שגופו מונח, ואין שום חסרון גם לשיטת בן עזאי (בשעור נדונה בהרחבה השאלה האם אגד כלי דומה לאגד יד, והאם השאלה תלויה בשתי הגרסאות בגמ’ ג’ ע”א).
יש לברר למעשה שצריך להוציא דברים כשנוסע עם חולה או יולדת, או חייל כשמוציא אפוד האם יש היתר, כיון שהוא חייב להוציא את האפוד, האם ניתן לומר שאגד כלי שמיה אגד, ואם מוציא דבר נוסף בתוך האפוד יהיה מותר משום אגד כלי שמיה אגד? האחרונים דנו בזה מדין ריבוי בשעורים. החפץ חיים בספר במחנה ישראל פרק לא בהערה כתב שריבוי בשעורים בהוצאה בשעת דחק והפסד מותר, כדעת רוב הראשונים הסוברים, לדעתו, שריבוי בשעורים דרבנן. וכן בשמירת שבת כהלכתה כתב בפרק מ’ סעיף סה, שבשעת הצורך ואין המקום רשות הרבים גמורה מותר לנהג לצרף את האוכל שלו לזה של החולה ולהוציא שניהם ביחד (לגבי הוצאה על ידי המכונית קל יותר משום שהמכונית עצמה היא רשות היחיד עיי”ש בתחילת הסעיף ובהערה קלה*). לכאורה יש בסוגיה זו היתר רחב יותר על ידי כך שישים הכל ביחד ואז אין זה ריבוי בשיעורים שהרי אגד כלי מצרף והכל אחד. ואולי לדחות ולומר שאגד כלי נאמר רק אם יש הפסק על ידי שמניח את זה באמצע האסקופה. וכן כתב הרב רבינוביץ בספר “מלומדי מלחמה” ח”א עמוד 193 שאין להתיר משום אגד כלי שהרי זה נאמר רק אם מפסיק באמצע.
וכתב על זה הרב זכריה בן שלמה (עוז, עמ’ 342) שיש להתיר משום שהרמב”ם כתב “וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד”. אלא שצריך להבדיל בין ריבוי בשעורים לבין זה: יש לומר שבריבוי בשעורים עושה פעולה אחת שמתייחסת לשני נפעלים, אבל אם אגד כלי שמיה אגד, והכלי משים כל מה שבתוכו אחד, הרי יש כאן רק נפעל אחד.
והרב רבינוביץ השיב וחלק על זה, ואסר להשתמש בהיתר זה.
וע’ רמב”ם פרק יח הלכה כח:
המוציא קופת הרוכלים אע”פ שיש בה מינין הרבה ואפילו הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת, שם הוצאה אחד הוא.
וא”כ לגבי מלאכת הוצאה מוכח ברמב”ם שתמיד הרי זו מלאכה אחת. וכיון שהנדון א”כ יהיה רק ריבוי בשעורים, יש לומר “שהכלי משים כל אשר בתוכו אחד”, לגבי ריבוי בשעורים (אף שריבוי בשעורים נאמר אף בפעולה אחת וכמ”ש).
ועוד קשה על הרמב”ם: עיין בסוגיה שם שבת צ”א ע”ב ששאלו מגונב כיס בשבת:
מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה דרך שוליו. והאיכא מקום חלמה דאי בעי מפקע ליה ושקיל בנסכא. וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגואי דליכא שנצין. ואיבעית אימא דאית ליה ומכרכי עילויה.
ופסק הרמב”ם בהלכות גניבה פ”ג הלכה ב’ שהיה מגרר ויוצא חייב, ולא הוסיף את התנאים שבגמ’? וקשה, הרי הרמב”ם פוסק שאגד כלי לא שמיה אגד, ומדוע לא הביא את האוקימתות של הגמ’? זו קושית קצות החושן בסימן שנ”א. אבל נראה לומר, כמו שהקשה כאן הרש”ש, שלמ”ד בכתובות עקירה צורך הנחה, ולכן הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שראים חייב, אם כן גם כאן לא הקשתה הגמ’ כלום שהרי גם כאן יחשב ששבת וגניבה באים כאחד משום דעקירה צורך הנחה, וא”כ כך יאמר הרמב”ם ואין צריך לפרטים הכתובים בגמ’. אלא שזה לא יעזור לרמב”ם שהרי פסק שם בהלכות גניבה פ”ג ה”ב שאם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו והשליכו לנהר חייב לשלם שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה. ואם כן הרי לא פסק הרמב”ם שעקירה צורך הנחה. ואם כן עדיין קשה על הרמב”ם מדוע לא הביא את הגמ’ שמיירי כששנצין בפנים וכו’.
ואולי הפשט הוא כך: לכאורה בפשט צריך להבין, כשהגמ’ אומרת “ואי ס”ד אגד כלי שמיה אגד”, לכאורה גם אם לא שמיה אגד הרי קדם איסור גניבה שהרי לאיסור שבת צריך שתהיה הנחה? אלא כיון שמגרר, יש לומר שמגרר נחשב להנחה ויש הנחה, וא”כ השאלה היא רק אם אגד כלי שמיה אגד. וכיון שהרמב”ם כתב שמושיט חייב, ופרש המ”מ כמ”ש בשעור קודם שזה מגרר, הרי שמגרר לא נחשב כמונח כל הזמן. לכן לא קשה הקושיה ואין צורך לתרוצים של שנצים בפנים וכיו”ב. (וע’ הערות למאירי שאכן בעל ההשלמה פסק שאגד כלי לא שמיה אגד משום שא”כ הרי צריך את כל האוקימתות בבריתא ולכן מסתבר שאין כלי לאו שמיה אגד).
הלכות יב-יג, בענין המוציא כלאחר יד: יש חידוש בהוצאה כלאחר יד, שהרי התוצאה היא כדרכה ואין שום שינוי בתוצאה של המלאכה בין עושה כלאחר יד או לא. שלא כמי שתופר כלאחר יד וכ’. וכתב האגלי טל בהקדמה שיש שני סוגי כלאחר יד. ונד”ד הפטור משום מלאכת מחשבת. נפ”מ לענין גט שנכתב בשמאל, עיי”ש. במהלך דומה לאגלי טל יש להסביר קושי נוסף ברמב”ם: בהלכה י’ כתב הרמב”ם “והזורק כלאחר יד פטור”, ובהלכה יב שוב כתב דין המוציא כלאחר יד. אלא שבהלכה י’ דן לגבי זריקה, ובהלכה יב דן לגבי הוצאה במעביר. ויש הבדל ביניהם: מלאכת ההוצאה, באב המלאכה, גם המעשה נחשב חלק ממעשה המלאכה ולא רק התוצאה שהחפץ היה ברשות אחת ואח”כ ברשות אחרת. מה שאין כן בתולדה שהיא הזריקה, שם זו תולדה, ע”פ אבן האזל, משום שרק התוצאה דומה לאב ולא אופן הפעולה. ולכן יש חידוש שגם בזריקה כלאחר יד פטור. משום ששם אופן עשית המלאכה אין בו נפ”מ, והמלאכה היא התוצאה, ומשו”ה זה תולדה, ויש ה”א שאין פטור של כלאחר יד, לכן צריך הרמב”ם להדגיש שיש פטור כלאחר יד בזריקה וגם בהוצאה.