רמב”ם שבת פרק יב הלכות ד-ו - בענין כיבוי דליקה וגרם כיבוי, פסיקה בגרמא, פס”ר, שינוי, במקום הפסד וכ’

הלכה ג’:

דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב: שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך ייצאו בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

הלכה ד’:

ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה; אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים, עושין מהן מחיצה, אף על פי שודאי מתבקעין, ומכבין, שגרם כיבוי, מותר. וכופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה.

הלכה ה’:

תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור, מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור לו האש.

הלכה ו’:

טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה; ואם כבתה, כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו; ואם כבה, כבה. ונותן מים, מן הצד שעדיין לא נתלית בו האור; ואם כבתה, כבתה. שכח נר דלוק על גבי טבלה, נוער את הטבלה והוא נופל; ואם כבה, כבה: אבל אם הניחו מבערב, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו.

בנדון הלכה ג’ שיצאו בני אדם, ואפילו שורפת כל המדינה כולה. ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק מ”א הלכה א’ שמותר אפילו משום חשש פיקו”נ רחוק. ועיין רמ”א סימן של”ד סעיף כו שבזמן הזה שאנו בין הגוים מותר לכבות משום שיש בזה סכנת נפשות. ונראה כוונתו משום שהם יבואו לשלול שלל ומתוך כך יסתכן. ומכאן שאצלינו זה לא שייך.

עוד סברא להקיל כתב בשבט הלוי חלק ח’ סימן קעז, שיש סברא להקל אם עדין לא יצאו כולם כי לפעמים מחמת פחד ופאניקה לא יוצאים וכ’ וכן כיום שבכל בית ישנם מיכלי גזש שיש חשש שיתפוצצו וזה סכנת נפשות, וצ”ב.

והטעם שהחמירו באיסור כיבוי דרבנן כך, ע’ ר”ן על רי”ף פרק כב (ס”א ע”א בדפי הרי”ף) אף שמצינו שהתירו שינוי במקום הפסד:

י”ל שאני כיבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש”ה אסרי רבנן אפי’ במקום פסידא ואפילו ע”י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע”י נכרי אתי לכבויי איהו גופיה, אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וקיל טפי משבות בדבר הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נוכרי

על פי תירוץ שני של הר”ן כתב הרב ישראלי בחוות בנימין סוף סימן כ”ז שיש להעדיף לעשות לצורך חולה קודם גרמא, אח”כ שינוי, ואח”כ נוכרי. אבל בשמירת שבת כהלכתה כתב בפרק לג סעיף ב’ שעושין על ידי גוי, ובסוגרים כתב שיש מגדולי הפוסקים המתירים ליהודי לעשות צרכי רפואתו של חולה שאין בו סכנה גם בדאוריתא והוא שיעשה שלא כדרך עשייתה בחול. ועיין שם בהערה במקורות הדין.

יתר על כן, אסרו גם על ידי נוכרי אף שהתירו למסור לנוכרי את כיסו במי שהחשיך, וכתב הר”ן בפרק מי שהחשיך (ס”ו ע”א בדפי הרי”ף) ד”ה “אלא כך אני אומר” שבדליקה לא התירו משום:

שכל הפסד שהוא נופל פתאום שאפילו בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כגון דליקה בכה”ג שייך למימר מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שמתוך שהדבר נחפז רבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מדי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורין ואתי לכבויי וכו’ אבל הכא אין השעה דחוקה לו כל כך שיהא לבו בהול עליו.

להלכה ד’: דין גרם כיבוי שמותר, ע’ רמ”א שו”ע סימן של”ד סעיף כב שכתב המחבר שגרמא מותר, וכתב רמ”א שרק במקום פסידא. וע’ מ”ב בביאור הלכה שה”ה כל המלאכות מותר בגרמא. אמנם ברמב”ם כאן מיירי רק בגרם כיבוי, אבל מוכח שלאו דוקא מגמ’, שהרי בגמ’ קכ ע”ב דמתה הגמ’ דין גרמא בשבת לדין גרמא במחיקת השם. ומשמע א”כ שכל דיני גרמא הם אחד.

ועיין עוד באבני נזר סימן רל”ב, וסימן רל”ג ואכ”מ.

ביחס להגדרת גרמא העולה מתוך הסוגיה: יש לברר האם זה גרמא משום שיש הפרש זמן עד לכיבוי ואינו מיד, או שלא עושה מעשה באש אלא בדבר אחר. הקושי מהדימוי לטבילה, והרי שם זה כמו מקרב כיבוי שאסור ולא גרמא, עיין רשב”א כאן. וע’ תחומין כרך ז’ עמ’ 147 במאמר על חליבה בשבת מהרב אורי דסברג שצ”ל שיש שני דיני גרמא כשאלו שתי פעולות נפרדות זה גרמא גם אם התוצאה ודאית. ופעילות מתמשכת אם זה ספק יבא. וע’ מ”ש על מ”א סימן רס”ה ס”ק י’, וע’ ספר מעשה וגרמא בהלכה.

הלכה ו’, בענין נוער את הטבלה, ע’ ראב”ד שהקשה: “א”א הא לייט עלה רב דפסיק רישא ולא ימות הוא”.

וע’ מאירי שבת קכ ע”ב שכתב כמה תירוצים, וכיון שיש מהם שחשובים למעשה בשאלות של צירופים של דברים דרבנן, נביא את לשון המאירי:

ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה, שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן.

תירוץ שני: “ויש מפרשים שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר” ויש להעיר: מלאכה שאין צריכה לגופה גם למתירים, אין זו סיבה להקל: ע’ מ”ב סימן רע”ח אות ג’ שלא מתירים לצורך חולה שאין בו סכנה, וע’ הערות לספר “מבוא להלכות שבת” לרב נויבירט, הסבר ומ”מ.

תירוץ שלישי: “ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן” לגבי תירוץ זה למעשה: דין פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא בשו”ע סוף סימן שכ מחלוקת הראשונים ודעת הערוך שמותר. ומשנה ברורה סימן שכ”א בשער הציון אות ס”ח כתב להתיר פס”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. ובשביתת השבת אוסר בפסיק רישא דלא ניחא ליה. ובמבוא להלכות שבת לרב נויבירט פ”א סעיף יד כתב לאסור בפסיק רישיה בדרבנן, וכתב שבתרי דרבנן מותר לכ”ע (ונ”ל שבזה יש להתיר גם להכנס לחדר שיש בו נורת LD של מכשיר אזעקה, משום שהוי דרבנן על ידי שינוי בפסיק רישיה, ואולי גם גרמא ולא מעשה ממש).

תירוץ רביעי: “ויש מפרשים שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר”

בתירוץ הרביעי שגרמא מותר בצירוף אינו מתכוין. ועיין הר צבי, או”ח סימן קפ”ח. צרף דעת המתירים בגרמא בדבר שאינו מכוין אף שם בשם שו”ת ארץ צבי. ע’ תורה שבעל פה כרך ט’ עמ’ ע”ו בשם הגרש”ז במאמרו ב”מזכרת” לרב הרצוג, ובשו”ת שבט הלוי חלק ח’ סימן קע”ז הביא את הדברים הנ”ל בשם מאירי. ונפ”מ למעשה מדבר זה הוא גרימה לפעילות טרמוסטט בשבת, כגון שעל ידי פתיחת דלת המקרר יתכן שהמקרר יתחיל לעבוד. הרי זה גרמא בפסיק רישא (אם יש חשש לפסיק רישיה, ואם אוסרים ספק פסיק רישיה ואכמ”ל).

על פי הגרש”ז שם, (ע’ 81) מסתבר שכל גרמא אם זה איסור דרבנן מותר ולא מצאנו שיש איסור בזה. רק באיסור כיבוי אסור גרמא אף שזו מלאכה שאין צריכה לגופה.