מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן; ויש לו לטלטל, בכל המרובע הזה. ובאמה שלו, מודדין לו; ואם היה ננס באבריו, נותנין לו ארבע אמות בבינונית של כל אדם. ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה “שבו איש תחתיו” (שמות טז,כט): שלא יטלטל חוץ למרובע זה; אבל במרובע זה, שהוא כמידת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד, יש לו לטלטל.
על פי הסבר הרמב”ם, האם יש חצי שעור בארבע אמות? (שאלה בשאלות למבחן היכל שלמה). מדעת הרמב”ם יוצא שמותר ורק הראב”ד כתב שאסור. ורק לטלטל פחות פחות מד’ אמות זה אסור והתירו רק במי שהחשיך. כמו שמבואר בגמ’ קנ”ג ע”ב:
עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד’ אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר, והכא מאי כבוד אלקים איכא דילמא אתי לאתויי ד’ אמות ברה”ר
אלא שזה אינו מדין חצי שעור.
ולעיל בשעור פב כתבנו שיש הבדל בין זריקה שהיא תולדה לרמב”ם לבין הוצאה בדרך של העברה, שבזריקה האיסור הוא רק עצם העובדה שהחפץ עבר מרשות לרשות. מה שאין כן בהעברה שכל חלק מן המעשה הוא חלק מן האיסור, ולכן הרמב”ם כתב פעמים דין כלאחר יד, גם בזריקה וגם בהעברה. ויש לדון אם כן לגבי ד’ אמות האם כל אמה של העברה היא מן האיסור או שהאיסור הוא העקירה וההנחה. ולהלן נפ”מ בדבר זה.
מפשטות לשון הרמב”ם עולה, שהסבר דין טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, הוא משום שתוך ד’ אמות הרי זה ברשותו עדיין. לפי זה נראה שאין כל הד’ אמות מגורמי החיוב, אלא האיסור הוא העקירה במקום אחד והנחה במקום אחר. וזה כמו הוצאה מרשות לרשות.
וע’ בעל המאור בריש פרק הזורק שכתב ג”כ כרמב”ם:
אלא כל ד’ אמות בר”ה גמרא גמירי לה וכולהו תולדות דרה”י לר”ה נינהו לפי שד’ אמות של אדם בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר כמוציא מרה”י לר”ה דמי
לפ”ז לכאורה יצא שאם מעביר מרה”ר לרה”ר דרך רשה”י חייב על העברת ד’ אמות ברה”ר אף אם בפועל לא היו ד’ אמות של רה”ר, שהרי הוציא מרשותו? וצ”ב. וכתב הרמב”ם בפרק יג הלכה יז:
המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה, חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפין, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.
אבל הרלב”ג על התורה (הובא בתוצאות חיים סימן ז’ אות ג’ (לא)) כתב שבמקרה כזה חייב. ולפי מה שכתבנו בדעת הרמב”ם הרי אדרבה: לדעת הרמב”ם צריך להיות חייב אף אם לא היו ד’ אמות. וע’ מרכבת המשנה שהוכיח את שיטת הרמב”ם. ולדעת הרמב”ם יש ליישב ולומר שנתן טעם לד’ אמות אבל אי אפשר לחייב ע”פ הבנה זו במקרים חדשים.
ולכאורה נפ”מ מהגדרה זו: מה יהיה בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ומעביר ד’ אמות ברשות הרבים, אם נאמר שהאיסור הוא עצם ההעברה וד’ האמות הם מעצם האיסור, הרי במקרה כזה יהיה חייב. אבל אם נאמר שהד’ אמות לא מעצם החיוב והחיוב הוא כמ”ש הרמב”ם, נראה שפטור במקרה כזה. ועיין מאירי דף צ”ז ע”ב שכתב שבמקרה כזה חייב. ואם כן הרי ברורה גם כן הגזירה של שמא יעבירנו לגבי שופר ולולב, שהרי אם כך כל המעביר מרשות לרשות דרך רשות הרבים עבר משום העברת ד’ אמות ברשות הרבים. וכן כתב המאירי בסוכה מ”ב ע”ב ד”ה זהו ביאור המשנה (קנו). אבל הרבה ראשונים חולקים על זה.
ויש לומר שלדעת המאירי העקירה וההנחה נצרכות למלאכה לא משום שכך היה במשכן אלא משום שאם לא כן זו הוצאה שלא כדרכה, ולכן מועילה עקירה והנחה ברשות היחיד.
אלא שיש לדון על פי מאירי דף ג’ ע”ב. שם אומרת הגמ’:
בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא תא שמע היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ. תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה… ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן. אדרבה איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן
ודן שם המאירי איך יתכן שיתחייב הרי הידיעה מחלקת, שהרי להלכה יש ידיעה לחצי שעור? וכתב המאירי שבהוצאה הידיעה לא מחלקת משום שעיקר המלאכה היא ההנחה. וכתב שם שאע”פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור, מכל מקום ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה.
ולפי דברים אלו עולה שאכן איסור העברת ד’ אמות לפי המאירי האיסור הוא עצם ההעברה וכל אחת מד’ אמות הם מגורמי האיסור (ואף שהרמב”ם בהלכות שגגות פרק ו’ הלכה ח’ פסק את הלכה זו, יש להסביר באופן שונה מהמאירי ואכ”מ). אמנם בסברת המאירי עדין צ”ב, ע’ תוצאות חיים סימן ז’ אות א’, שהרי אין זו ידיעה לחצי שעור, שהרי בכל חצי שעור יש מלאכה שלמה, כגון כותב אות אחת. אבל בשתי אמות, הרי צריך עקירה והנחה ובלא זה אין זה גם חצי שעור. והרי כבר אמרנו שעקירה בלא הנחה אין זה אפילו חצי שעור?
א”כ לסיכום יש לומר שיש מחלוקת בין הרמב”ם לבין המאירי לגבי דין ד’ אמות: לרמב”ם עיקרו הוא כמו הוצאה וא”כ אין הד’ אמות ממהות האיסור. אבל למאירי ההיפך: העקירה וההנחה הם אינם חלק מן האיסור אלא תנאי שתהיה כדרכה, אבל האיסור הוא עצם ההעברה וחייב גם אם עוקר מרשות היחיד ומעביר ד’ אמות ברשות הרבים ומניח ברשות היחיד. וע’ רמב”ם הלכות שופר פ”ב הלכה ו’ שכתב שהאיסור בשופר הוא שמא יוצאנו או שמא יעבירנו, א”כ בדוקא הדגיש הרמב”ם גם איסור הוצאה, משום שכדי לעבור על ד’ אמות צריך לעקור ולהניח ברשות הרבים.
על פי סברא זו של הרמב”ם יש לבדוק את רמב”ם בהלכות גניבה: כתב הרמב”ם בהלכות גניבה פרק ג’ הלכה ב’ לגבי קים ליה בדרבה מיניה:
כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם, הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת. אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכן כל כיוצא בזה.
קשה על רמב”ם שפסק בהלכות גניבה פ”ג ה”ב שעקירה צורך הנחה, ואילו בהלכה ה’ כתב הרמב”ם:
גנב שמכר בשבת או שמכר לעבודה זרה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין במכירה מיתה, ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.
דבר זה הוא גמ’ בב”ק ע’ ע”א. ושם התוס’ הקשו למה צריך לומר שלא תקנה לי עד שתנוח, שהרי עקירה צורך הנחה. ותרצו או שהגמ’ אליבא דר’ ירמיה שלא ס”ל עקירה צורך הנחה, או שאה”נ הוי מצי לשנויי. וקשה על רמב”ם שסובר שאומרים עקירה צורך הנחה.
וע’ באבן האזל שם בהלכות גניבה שכתב בשם הגר”ח שיש הבדל בין העברת ד’ אמות ברשות הרבים ובין הוצאה. בהעברת ד’ אמות ברשות הרבים כל הד’ אמות הן מגורמי החיוב. ולכן שייך לומר קלב”ם על החץ שעובר. אבל הוצאה, עיקר גורמי החיוב הם העקירה וההנחה. לכן בזורק חץ פטור אבל זורק לחצר חברו הרגע שבו זה מגיע לחצר אינו מגורמי החיוב. אלא שברמב”ם זה מוכח שלא כן שהרי טלטול ד’ אמות גם כן הרי זה כמו שמטלטל בחצרו ולא הוי מגורמי החיוב. וכן מבואר גם כן בגמ’ ו’ ע”א:
תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר. בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כהאי גוונא דחייב אמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים התם לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור כי מנח ליה חייב הכא נמי לא שנא.
מי דמי התם כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא הכא אי מנח ליה בסטיו מקום פטור הוא אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע התם לאו אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות פטור כי מנח ליה בסוף ארבע אמות חייב הכא נמי לא שנא.
מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכולי עלמא מקום חיוב הוא. הכא לכולי עלמא מקום פטור הוא אלא מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים התם לאו אף על גב דאי מנח ליה אצדי רשות הרבים פטור וכי מנח ליה ברשות הרבים חייב הכא נמי לא שנא.
אם כן הרי מבואר שלגבי ד’ אמות אין כל הד’ אמות מגורמי החיוב. ושלא כגר”ח.
ותרץ באבן האזל, שלגבי זורק חץ וקרע שיראים אומרים עקירה צורך הנחה משום שהעקירה היא המחייבת בין לשבת ובין לקריעת השיראים. אבל באומר זרוק גנבותיך לחצרי אין הזריקה מחייבת בממון שהרי לגבי מכירה עדיין יכול לחזור בו ולומר שלא מוכר. לכן לא רגע הזריקה קובע את המכירה ולא הוי קלב”ם (ועיי”ש שהסביר בהתחלה שסברא זו היא סברת הגמ’ שם שמצי לאהדורי).
דיוק נוסף ברמב”ם: בהט”ו: “ארבע אמות שהוא עומד בצידן”, משמע שאינו עומד באמצע דוקא. ולפי זה נראה שיכול לברור לעצמו את הריבוע כמו בתחומין. וע’ רמב”ם בסוף שדן על שלש מידות. ולכתחילה אסור גם יותר מד’ אמות גם אם פחות מהאלכסון. וע’ מ”ב שכתב בשם הגר”א שאם ברר לו את המרובע מותר גם לכתחילה יותר מד’ אמות עד חמש ושלש חמשיות.