כתב הרמב”ם:
היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם, חייב: מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כעקירת חפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו, ולא עמד ברשות שנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו, אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור: לפי שעקר, ולא הניח. ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו, עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח.
יש לעמוד על שלשה הדגשים ברמב”ם: א. מה שהדגיש “בקרקע שעמד בה”. ב. מה שפתח הרמב”ם “ונתן חברו בידו”. ג. בנכנס ויוצא כל היום כולו שכתב הרמב”ם שהטעם הוא שעקר ולא הניח.
א. בנוגע למה שכתב הרמב”ם “בקרקע שעמד בה”. דין זה של עקירת גופו כעקירת חפץ דמי, בגמ’ זו בעיה אם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא, ע’ דף ג’ ע”א. לפי ניסוח הנ”ל של הרמב”ם יש לומר שהספק הוא, היכן מקום החפץ, אם מקומו הוא בקרקע, אף שמונח ביד האדם. או שנחשב מונח ביד ולא בקרקע. לפ”ז ההכרעה שעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, היא שנחשב מונח בקרקע.
והחילוק ידו לא נייח היינו שביד לא הולכים אחרי הקרקע שעומד בה משום שנייד ברשות אחרת. אם כן, ע’ להלן גמ’ ה’ ע”ב “בעי ר’ יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקבלו מהו” עיי”ש. ובתוס’ הביאו את גרסת הר”ח שהיא הפוכה: אם כשני בני אדם חייב, ואם כאדם אחד פטור. וע’ פירוש רבנו חננאל שם בגמ’ שהסברא שפטור היא משום:
או דילמא אפילו הכי אדם אחד הוא לא נעקר ממקום זה והונח במקום אחר אלא מקום העקירה הוא מקום ההנחה כי שניהם כאדם אחד הן
לפי זה מובן שאכן יש סברא שמקום החפץ הוא האדם. ואם נפסוק שפטור בבעיה של הגמ’ דף ה’ הרי נפסוק שמקום החפץ הוא האדם. ואם כן מדוע עקירת גופו כעקירת חפץ? אלא שעיין ברמב”ם הלכה ט”ו:
הזורק, ונחה בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו במקומו, וקיבלה הזורק חייב, שהרי עקר והניח; ואם נעקר חברו ממקומו, וקיבלה פטור. זרק, ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות פטור: כאילו נעקר אחר, וקיבלו שאין ההנחה גמורה, אלא שינוח החפץ, במקום שהיה לו לנוח בו, בשעת עקירה.
אם כן לרמב”ם ברור הטעם לפטור. לא כמו שכתב רבנו חננאל שהטעם הוא משום שהחפץ לא שינה מקום אלא משום שלא נח במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה. ואם כן יש לומר לרמב”ם שעקירת גופו כעקירת חפץ, היינו שנחשב שהחפץ מונח על קרקע ונעקר מן הקרקע והונח על הקרקע. ויתכן שלא פירש כר”ח גם משום שגרסתו בגמ’ אחרת.
ובעצם הרי כן כתב הרמב”ם בפי”ג הלכה ב’ שכתב:
היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ.
וזה בעצם ביאור הדין בדף צ”ב ע”א שהמוציא משוי למעלה מעשרה חייב. ולפי זה אפילו אם העקירה וההנחה הם למעלה מעשרה חייב.
אבל דעת התוספות שמעביר למעלה מי’ מיירי שהעקירה וההנחה היו למטה מי’ טפחים. (כ”כ תוס’ ה’ ע”א ד”ה כאן, ו’ ע”א ד”ה התם, ערובין ל”ג ע”א ד”ה והא ע’ הוצאה זוטא פי”ז אות ג’). ולכאורה, אם הסברא היא שדבר שמונח בידו שנחשב מונח בארץ, הרי בכל אלו צריך להיות חייב גם למעלה מי’ טפחים. אלא לשיטת התוס’ א”כ הנחת גופו לא נחשב כהנחה באדמה אלא רק כהנחה פיזית שמניח חפץ.
הסבר גרסת התוס’ ידו בתר גופו גרירא, ג”כ מתאים לסברתם, ודו”ק.
ובסברא זו יש להבין את מחלוקת שחלק הרשב”א בשבת ה’ ע”א עם “איכא מרבותא”. עיי”ש ברשב”א ד”ה הא דאמרינן אלא מטרסקל ברה”ר רה”י היא לימא דלא כר’ יוסי בר’ יהודה:
איכא מרבוותא דכתבו דמתני’ אפי’ למעלה מעשרה היא ואע”ג למעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקי”ל המוציא משוי מעלה מעשרה חייב, וכן המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכא נמי אע”פ שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאלו נותן ברשות הרבים
ועל זה כתב הרשב”א:
ואינו נראה בעיני מכמה טעמים, חדא דהמוציא למעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש, דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ דמי… ועוד, דגרסינן בירושלמי בעני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע.
לדעת הרשב”א מה שנחשב כמונח בקרקע הרי זה רק לגבי האדם שמחזיק בעצמו ולא לגבי אדם אחר. ותוס’ ג’ ע”א לא מסכימים לחלוקה זו, שהרי הוכיחו שלא כרש”י ממשנתו אף שמיירי בבעל הבית לגבי העני ולא באדם לגבי עצמו.
אם כן יש מחלוקת בין רשב”א לבין האיכא מרבוותא, אם המושג עקירת גופו כעקירת חפץ דמי והנחת גופו כהנחת חפץ דמי, ונחשב כמונח בקרקע, אם זה רק כלפי האדם עצמו, או גם כלפי אחר שנותן על ידי.
ונפ”מ למעשה, אם יד של אחר, לגבי היא מקום פטור או לא. לרשב”א היא מקום פטור ולאיכא מרבוותא לא. ומאידך לשיטת התוס’ הנ”ל, הרי היא מקום פטור גם לגבי האדם עצמו (!).
שתי הבנות אלו, אם מה שמונח ביד נחשב כמונח בקרקע ממש או לא, היא גם מחלוקת בתוס’ ז’ ע”א ד”ה וטח, בין ר”ת לבין ריב”א. האם טח דבילה על גבי לבינה צריך להיות שיש על הלבינה מקום של ד’ על ד’ או לא. דרך נוספת ראה פסקי ריא”ז שהובא בהוצאה זוטא סימן יז, וחילק בין הוצאה להעברה לגבי מעביר למעלה מי’.
סיכום השיטות על פי הוצאה זוטא: א. שיטת התוס’ דממשא בני קהת ילפינן דמעביר למעלה י’ חייב, אבל מ”מ בעינן שעקירה והנחה למטה מי’. ב. שיטת הרבוותא המובאת ברשב”א ותורי”ד ור”ם ב”ר שניאור המובא בריטב”א עירובין ל”ג ע”א דהמניח ע”ג גוף אדם כמניח בקרקע הרשות שעומד בה, והלכך אף המניח ע”ג גוף האדם למעלה מי’ חייב. והיינו דילפינן ממשא בני קהת. ג. שיטת הרשב”א דלא ילפינן ממשא בני קהת אלא בכה”ג דמניח בגופו דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי. ד. שיטת הריא”ז דלא ילפינן ממשא בני קהת אלא לענין הוצאה, אבל מעביר ד”א ברה”ר והן זורק מרשות לרשות או ד”א ברה”ר בעינן עקירה והנחה למטה מי’.
ב. הדגשת הרמב”ם “בידו”.
עיין בתוס’ ג’ ע”א ד”ה מאי טעמא, שלפי הבנתם ברש”י “ידו לא נייח” היא גם לגבי עצמו כשהיא באותה רשות. “משמע אפילו הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור” והתוס’ דחו את זה.
להבנתם ברש”י צריך לומר שעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, פירושו שהחפץ מונח במקום שהוא שם, ולא בקרקע, וכמ”ש מר”ח. וזו הסברא שכתבנו לעיל משם תוס’ (לגבי המעביר דרך עליו). אלא שבכל זאת התוס’ חלקו על רש”י וסברו שאין הבדל בין האדם עצמו לגבי אחר, ולכן הוכיחו ממשנה מדין העני שנוטל מידו של בעל בית.
ג. דברי הרמב”ם בנכנס ויוצא כל היום שהחסרון הוא ההנחה.
עיין רש”י בגמ’ ה’ ע”א שפשט הגמ’ בנכנס ויוצא כל היום כולו, שנמצא שלא עקר, כי מיירי באופן שלא היתה עקירה ראשונה לכך. ואינו חייב עד שיעשה עקירה לאחר שעמד לפוש. ונפ”מ להלכות מוקצה שהלוקח מוקצה לצורך גופו או מקומו יכול להוליכו לאן שירצה ואינו חייב לזרוק מידו, שהרי מוקצה גזירת הוצאה, ולא יהיה איסור הוצאה בכה”ג שעקירה לצורך גופו.
אבל ברמב”ם הביא דין זה כפשוטו שהבעיה היא בעקירה. ואמנם בפשט הגמ’ נראה שגם רמב”ם ס”ל כרש”י, אלא שהביא הדין כפשוטו לדוגמא.
ונראה שלדעת רש”י שאלת עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא איננה לגבי הנחה, משום שלהנחה פשוט שהנחת גופו הוי הנחה, ורק הבעיה לגבי עקירה. וזו דעת התוס’ ישנים שבהגהות הש”ס ג’ ע”א אות ב’, שכתב שלא מיבעיא לגבי הנחה. סיוע לחלוקה בין עקירה והנחה מגמ’ ד’ ע”ב דילמא הנחה הוא דלא בעי. על הגרסאות בדף ג’ ע”א ע’ באריכות במקור הלכה וברור הלכה שם.