רמב”ם בהלכה ב’ כתב “אפילו כלים… הרי הן רשות היחיד גמורה”. וע’ הלכה ד’ שכתב את הגדרת כרמלית. והלכה ז’ שכתב את גדר מקום פטור.
בענין גובה הכרמלית שכתב הרמב”ם שגובהה משלשה עד עשרה, ואויר כרמלית עד עשרה. עיין שו”ע סימן שמ”ה לגבי גג הבולט על מחיצות הבית, לדעת המחבר זה כרמלית, וא”כ הרי יתכן כרמלית למעלה מעשרה טפחים. אבל הגר”א שם, והביאו המשנה ברורה, סובר שאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים ועל הגג זה מקום פטור.
וע’ אור שמח הלכה יח שהעיר שרמב”ם כשדן על כרמלית לא הזכיר דין כלים. ומשמע שאין דין כרמלית בכלים. והוכיח את זה מלהלן הלכה יט לגבי הזורק כלי, שכתב שפטור רק אם יש בו גובה י’. והרי אף אם פחות מי’ פטור משום שיש עליו דין כרמלית. ומשמע שאין כרמלית בכלים. וכתב שכן משמע ברש”י ח’ על ברייתא:
היתה קופתו מונחת ברה”ר גבוהה עשרה ורחבה ד’ אין מטלטלין לא מתוכה לרה”ר ולא מרשות הרבים לתוכה, פחות מכן מטלטלין.
וכתב רש”י:
פחות מכן, או בגובה או ברוחב מטלטלין, וא”ת פחות מי’ ורחבה ד’ כרמלית היא, לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא.
ומוכח שאין כרמלית בכלים.
ובזה הסביר האור שמח את הרמב”ם בהלכה יח (השווה הלכה יז לגבי נעץ קנה ברשות היחיד):
נעץ קנה ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו פטור שאין רשות הרבים אלא עד עשרה.
וכתב הראב”ד שאפילו עד עשרה פטור משום שזה אינו רשות היחיד משום שלא אומרים גוד אחית מחיצתא משום שהוי מחיצה שהגדיים בוקעים תחתיה. וכתב המגיד משנה שרמב”ם לא בא לחלק בין תוך י’ ולמטה מי’ אלא בא לחלק בין הלכה זו להלכה הקודמת שבה הטרסקל הוא רשות היחיד אפילו הוא גבוה. וכתב אור שמח שלרמב”ם ס”ל כתוס’ שבת ה’ ע”א ד”ה כאן למטה מי’ שאם למטה מי’ אין כרמלית בכלים. וכן לדעתו סובר הרמב”ם ולכן הרמב”ם לא מחלק בין למעלה מי’ ולמטה מי’ תמיד חייב.
להבנת האור שמח אם אין כרמלית בכלים הרי שהכל בטל לרשות הרבים. וכן כתב המשנה ברורה שאין כרמלית בכלים אלא בטל לגבי הכלים.
וכן פסק המשנה ברורה בסימן שמ”ה ס”ק טז, וכן כתב החיי אדם כלל מ”ט סעיף ח’ שאין כרמלית בכלים אלא שבטל לגבי הרשות.
ולכאורה קשה: ניתן לומר סברא שאין כרמלית בכלים משום שכרמלית זו רשות דרבנן, וחכמים לא נתנו דין רשות כזו לכלים. אבל הרי מקום פטור הוא כן מן התורה: שהרי כל מקום שאינו רשות הרבים ולא רשות יחיד, הרי הוא מקום פטור, ומן התורה? (וע’ רמב”ם הלכה ז’ “איזהו מקום פטור… אפילו קוצים וברקנים” הרי שמקום פטור הוא כל מקום שמפריע לרבים, ומדוע כלי הוא שונה?
תשובה לכך ניתן למצא ברמב”ם: ראה הלכה כ’:
בור תשעה ברה”ר ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה אע”פ שעקירת החפץ ועשית המחיצה באין כאחת פטור מפני שלא היתה המחיצה עשרה בתחלה. היה הבור עשרה והשליך לו חוליה ומעטו מעשרה פטור שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת.
וכתב המגיד משנה, שבגמ’ מבואר שדוקא חוליה ממעטת משום שמבטל ולא חפץ אחר שלא מבטל. ולכאורה לפי זה קשה, שהרי בהלכה כג כתב לגבי בור מלא פירות שהזורק לתוכו פטור משום שהרי מיעטו הפירות את שיעורו? וע’ מגיד משנה שכתב שיש מן הגאונים שכתבו שמיירי דוקא בפירות שלא יפנה אותן, והרשב”א כתב שדוקא אם טבל שבאותה שבת לא יפנה. וברמב”ם הרי משמע שבכל אופן זה ממעט. וצריך עיון מה ההבדל בין הלכה כ’ להלכה כג, בין פירות לחוליה?
צריך לומר: יש הבדל בין אם דנים במקום שמעל החפץ ובין מה שמתחתיו: כדי לבטל את הבור ושיחשב שלא זרק לרשות היחיד, צריך מה שמבטל את הבור. אבל אם דנים על המקום שמעל הפירות, יש לומר שהפירות בטלו את המחיצות. כלומר: לגבי הפרות עצמם הרי הם ברשות היחיד. ולגבי מה שמעליהם אין הם רשות יחיד. ולכאורה הרי זה קשה.
ועל פי זה נראה שיש לומר שנפלה ראית האור שמח מזריקת כרמלית שמשמע ברמב”ם שחייב עליה. ומזה הוכיח האור שמח שאין כרמלית בכלים ובטל לרשות הרבים. ולדברנו יש לומר שאין סתירה: הזורק לרשות הרבים דבר שמטלטל, נחשב שהחפץ מונח ברשות הרבים (אם לא שיש לו שיעור של רשות היחיד ואז אף אם הוא מטלטל הכל רשות היחיד). אבל אם נדון בגדר המקום שעליו, יש לומר שזה נדון לפי החפץ. וא”כ נפלה ראית האור שמח מדין הזריקה.
וכן על פי זה נופל הסבר האור שמח ברמב”ם הלכה יח, שהרי אם נעוץ בקרקע אין לומר אין כרמלית בכלים. שהרי זה נעוץ ולא מטלטל, והרי זה כחוליה.
ועיין אבן העוזר על שו”ע סימן שמ”ה שדחה וכתב שאם אין זה כרמלית, מכל מקום הוי מקום פטור. ולשיטתו, כל מקום שאם אינו כרמלית מכל סיבה, הרי שאינו בטל לרשויות אחרות, אלא הופך למקום פטור. ולדעתו של אבן העוזר, יש נפ”מ להלכה לדידן: כל כלי בכרמלית שאינו בגדר רשות היחיד, תמיד יחשב למקום פטור. וע’ שם שכך למד ברש”י לגבי קופה. ושכן מפורש בהגהות אשר”י על רא”ש סימן טו. דברי אבן העוזר הובאו בשער הציון למשנה ברורה שם אות טו.
וביאור המחלוקת בין אבן העוזר למגן אברהם, מדוע אין כרמלית בכלים. למגן אברהם משום שזה מיטלטל ולא קובע רשות ומקום לעצמו. וגדר כרמלית היא משום שהיא קובעת מקום לעצמה. ולא די במה שאין שם הילוך לרבים.
ולאבן העוזר, כרמלית היא מקום שבני רשות הרבים לא יכולים להשתמש בו, או לא משתמשים בו. ואם כן כשאנו אומרים שאין כרמלית בכלים, הרי זה ישאר מקום פטור שהרי מכל מקום הרי בני רשות הרבים לא יכולים ללכת שם. וע’ תוצאות חיים סימן ט”ז שכתב שגדר הכרמלית זו מחלוקת רש”י ורשב”א אם זה משום שהיא קובעת מקום לעצמה או שזה ממעט את הילוך הרבים.
ועיין שער הציון שם בשם המאירי שכפי שאין כרמלית בכלים אין גם כן מקום פטור בכלים. וגם הרמב”ם הנ”ל לא הביא בהלכה של מקום פטור כלים. והסברא היא משום שכל דבר המטלטל לא ממעט את השימוש של הקרקע מתחת. ואם כן הרי רשות הרבים נשארת רשות הרבים. ראה יסודי ישורון עמוד 189 שהביא עוד אחרונים הסוברים כמו אבן העוזר.
הלכה ז’: אינה מקום פטור וכו’. מוכח ברמב”ם שאין מקום פטור בכרמלית, עיין לעיל הלכה ו’, בעית הגרסאות שם, ע’ מגיד משנה. וכתב הכסף משנה שלרמב”ם אין מקום פטור בכרמלית משום שמצא מין את מינו וניעור. וע’ רמב”ם פרק י”ז הלכה י”א לגבי בין הלחיים שפסק שאם פתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור. ולראשונים אחרים צריך להסביר מה ההבדל. ואכ”מ.
רמ”א סימן שמ”ה סעיף יט, לגבי מקום פטור:
וזה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור ודינו ככרמלית.
אלא שיש להדגיש שזה רק לגבי מקום פטור שהוא פחות מעשרה. אבל אם הוא יותר מעשרה הרי אין גם רשות הרבים יותר מעשרה. וע’ ביאור הלכה שם שכתב שבמקום הדחק יש להקיל משום שיש עוד ראשונים שסוברים שיש מקום פטור בכרמלית, והם רש”י ורשב”א ומאירי.
ומכל הנ”ל עולה שיש עדיפות למקום פטור למעלה מעשרה, מאשר למטה מעשרה משום שמצא מין את מינו וניעור. וגם למטה מעשרה יש הבדל בין כלי לבין דבר המחובר, משום שיש בעיה של מקום פטור בכלים מלבד ומקום פטור בכרמלית. וראה סברת ישועות יעקב שהובאה בהוצאה זוטא סוף סימן יד שבזה”ז שאין לנו רשות הרבים משום שאין שישים ריבוא, מכל מקום לא שייך לומר שאין בה מקום פטור משום שמצא מין את מינו משום שאין זה מינו. וסיים “וזה ברור מאד”. ואם כן יש מקום לצרף את שיטתו להקל במקום פטור בכרמלית כזו.