הלכה ב’:
היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד, או עושה עליו קורה, ודייו; ותיחשב אותה קורה, או אותו לחי, כאילו סתם רוח רביעית, וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו: שדין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא, הרוח הרביעית; ולפיכך דיי לה בלחי, או קורה.
ומה שכתב הרמב”ם שברוח רביעית בלבד מותר לטלטל, כבר בארנו שאין זה משום שהרמב”ם סובר ששלש מחיצות די לרשות הרבים, אלא משום שזה מקום פטור מן התורה, וכפי שבאר המגיד משנה כאן.
ומה שכתב הרמב”ם: “ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית” בגמ’ עירובין יב ע”ב נאמר שלחי משום מחיצה וקורה משום הכירא. וברמב”ם דבר זה בהלכה ט’:
מבוי הכשירו בקורה, אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו, פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה; אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו, חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.
והבדל נוסף שקיים משום שקורה משום היכר ולחי משום מחיצה: ע’ בהלכה יב: “בכל עושין לחיים… ואפילו באיסורי הנייה… שהלחי עוביו כל שהוא”. והראב”ד שם הקשה שאף אם עוביו הוא כל שהוא אבל הרי הגובה הוא עשרה טפחים והרי כתותי מיכתת שעוריה. ובחידושי הגר”ח הלוי על הרמב”ם באר שיש הבדל בין הגובה לבין העובי. משום שכתותי מכתת שעוריה אין פירושו שאין כאן כלום, שהרי משהו בעינן ויש משהו. וסובר הרמב”ם שדין גובה עשרה אינו דין בגובה המחיצה אלא דין במקום שצריך שיהיה מוקף. והמקום הרי מוקף על ידי מחיצה עשרה.
הלכה י’:
שני כתלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם, כיצד מכשיר ביניהם: עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל; היו משוקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל. אבל צורת פתח, או לחי וקורה, אינן מועילין בהכשר רשות הרבים.
מה שמועילות דלתות ברשות הרבים, כתב הרשב”א בעבודת הקדש דיני רשויות, שדלתות ננעלות בלילה מועיל משום שאין זה רשות הרבים משום שאין רשות הרבים אלא הנמסר לרבים בכל שעה. וכתב שמבואות המפולשים לרשות הרבים מועיל דלתות, אבל לגבי פלטיא שהוא מקום שבו מתקבצים בני אדם לסחורה, לא מועיל דלתות. ובעצם ניתן לומר שגם דעת הרמב”ם היא כך משום שכתב הרמב”ם בפרק יד הלכה יד: “איזו היא רשות הרבים: מדברות ויערים ושווקים, ודרכים המפולשין להן” הרי ששוקים הם רשות הרבים בפני עצמה ומבואות הם רשות הרבים משום שמפולשים לשווקים ולא ששוקים הם רשות הרבים בגלל שהם מפולשים למבואות. (אלא שבגרסת הרב קאפח במקום שווקים כתוב שדות) וע’ מקור הלכה סימן לו.
ובזה מתורצת קושית התוס’ בעירובין כ”ב ע”ב ששאלו לרבנן מדוע כל ארץ ישראל לא תהיה רשות היחיד משום סולמא דצור ומחתנא דגדר וכ’? ותוס’ תרצו שבמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לכ”ע אתו רבים ומבטלי מחיצתא. אבל לפי דברי הרשב”א הרי מובן, שבארץ ישראל יש הרבה פלטיא, ולזה לא מועיל דלתות או מחיצות (וע’ נשמת אדם כלל מט אות ב’). ומכל מקום ע’ נתיבות שבת פרק כג הערה ו’ שהביא את דברי הרשב”א וכתב שמלשון הפוסקים נראה שלהלכה לא קיי”ל כן.
וע’ סוגיה עירובין ו’ ע”א-ע”ב. והביאה המגיד משנה. ולרמב”ם במבואות המפולשים די בדלתות מצד אחד וצורת הפתח מצד שני. וכן כתב הרמב”ם לעיל בהלכה ג’: “היאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן”. ואם כן מה שכתב הרמב”ם שצריך דלתות הוא משום שכאן המדובר הוא ברשות הרבים ממש. ומה שכתב הרמב”ם שדלתות לא צריכות לינעל, משום שפסק ההלכה שלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. וראיה מדין פסי ביראות להלן בהלכה כז. ובמשנה דף כב נחלקו ר’ יהודה ורבנן אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן לר’ יהודה יסלקנה לצדדין וחכמים אומרים אינו צריך. וכן הלכה. וע’ גמ’ דף כ’ שהעושה כעין פסי ביראות וזרק לתוכן חייב והחידוש אע”ג דקא בקעי בה רבים. אם כן מיירי ברשות הרבים ממש. וסובר הרמב”ם שמכאן הלכה שלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא, ולכן פוסק הרמב”ם שלא צריך לנעול.
אבל קשה, שהרי כתב הרמב”ם כאן שאין צריך לנעול בלילה, ולעיל בפרק יד הלכה א’ כתב “מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה”. הרי שצריך לנעול ממש. ודוחק לומר שבפי”ד ה”א מיירי בהיתר גם מדרבנן שהרי הכניס שם גם “מוקף לדירה”, הרי שמיירי גם בהיתר דרבנן, וכאן רק מן התורה הוי רשות הרבים אף שלא ננעל. אלא שזה דחוק שלא משמע כן בהלכה שמיירי בדאוריתא בלבד. שהרי כתב “אין צריך לנעול”. וכתב במקור הלכה סימן ל”ז שבפרק י”ד כתב הרמב”ם שצריך לנעול משום ששם מיירי במקום שיותר על בית סאתיים אלא שהוקף לדירה. ובזה צריך מדרבנן לנעול ממש. מה שאין כן כאן שאין זה שטח של בית סאתים, ולכן סגי בראוי לנעול. אלא שגם זה יש לדחות ממה שכתב בפרק א’ הלכות עירובין הלכה א’ לגבי הצורך בעירובי חצרות:
וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות ננעלות בלילה: שכולה, רשות היחיד היא. זה הוא דין תורה.
הרי מבואר שמן התורה צריך דלתות ננעלות בלילה. ואולי מה שכתב הרמב”ם “זהו דין תורה” הכוונה שכולם מותרים לטלטל, אבל לא לגבי דלתות ננעלות שצריך מן התורה.
ואולי יש לומר שאדרבא הרמב”ם חולק על חידוש הרשב”א שכתב שאם יש פלטיא בעיר שהיא רשות הרבים אף אם יש דלתות. אלא שלרמב”ם לבטל מעיר את דין רשות הרבים שעל ידי הפלטיא זה רק על ידי דלתות נעולות. אבל ברשות הרבים שהיא רשות הרבים רק משום הרבים שעוברים מצד אחד לצד השני די בדלתות הראויות לינעל. וזה מדוייק שבפי”ד ה”א ובריש הלכות עירובין כתב הרמב”ם שעיר שדלתותיה ננעלות בלילה.
ובשו”ע סימן שס”ד סעיף ב’ כתב המחבר שרשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה, ויש אומרים אע”פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. וכדעה שצריך לנעול ממש, משמע בשו”ע בסימן שמ”ה סעיף ז’ שהוסיף הרמ”א לגדרי רשות הרבים “ואין דלתותיו נעולות בלילה”, וכמו שהעיר המשנה ברורה שמשמע שצריך לנעול ממש.
אלא שיש להדגיש: כל הדיון אם נעולות ממש או ראויות לינעל, לכאורה הדיון הוא רק אם בלילה ננעל. אבל אם ננעל בלילה, הרי זה אינו רשות הרבים גם ביום! (ע’ נתיבות שבת פרק ג’ הערה ח’).
ונראה שיש בזה סברא גדולה: שהרי יש לומר שדלתות לא גרע מצורת פתח. ואף שאין משקוף למעלה ואף שלא נעול הרי זה לא גרע מצורת הפתח שמועיל ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתא (ובשו”ע הרב כתב שמן התורה גם צורת הפתח ברשות הרבים מועילה, ואכ”ל ע’ דברי יחזקאל סימן ה’). אלא שאם כן מדוע צריך הרשב”א לומר שבדלתות אינה רשות הרבים משום ש”חוסמת היא את העוברים” כפי שהביא מגיד משנה בשמו, והרי זה יחשב כצורת הפתח? ע’ דברי יחזקאל שם ענף ג’ שכתב שהרשב”א הוצרך לסברא זו משום שיטתו שרבים מבטלי מחיצתא. וסברא של חסימה כתב למ”ד זה.
מכל מקום לדעת הרמב”ם אין צריך ננעלות בלילה, ולדעת הרשב”א צריך ננעלות בלילה. ולפי חילוקנו, יתכן שגם לרמב”ם יש מצבים שצריך ננעל בלילה כמו בעיר עם פלטיא. ולא משמע כן בשו”ע סימן שס”ד הנ”ל.
וע’ נתיבות שבת פכ”ג הערה י’ שבפתוח לכרמלית, ודאי שלכ”ע אין צריך לנעול ודי בראוי לינעל. וע”ש עוד דעות כמה פעמים צריך לנעול. ולפי זה במקומנו בכניסה לישוב שיש שער, לא צריך צורת הפתח ודי בראוי לינעל אף שאינו נעול. וע’ אריכות בדברי יחזקאל סימן ה’ ושם הביא גם את כל דעות הראשונים שם בגמ’.