הלכה ט’: התופר שתי תפירות, חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט; אבל אם תפר יתר על שתי תפירות, אף על פי שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה.
הלכה י’: הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב; אבל הקורע להפסדה פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב: מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן, וחייב. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.
הלכה י”א: המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע.
פירוש “מצרכי התפירה”, השווה לעיל לגבי מגיס בפרק ג’ הלכה י”א ובפרק ט’ הלכה ד’. בפרק ט’ הלכה יא לגבי מלבן. ופירוש “מצרכי” היינו שאין זה ממש מעשה המלאכה אבל הכוונה והתוצאה היא אותה תוצאה של המלאכה. ויש נפ”מ מהקבלה זו: שיש חיוב על מתיחה גם אם אין זו ממש התפירה והחיבור בין שני החלקים.
השווה לדברי הרמב”ם בפרק א’ הלכה יז לגבי מקלקל. ומלשון “דרך השחתה” משמע שאם יש צורך כל שהוא לתיקון הרי זה מועיל. וע’ ביאור הלכה לסימן ש”מ סעיף ג’ שכתב כן לגבי מוחק. ונראה שכל מלאכות על מנת שוות לענין זה.
הראשונים חלקו אם הצורך בעל מנת לתפור הוא משום שאם אינו על מנת לתפור הוא מקלקל או משום שאינה מלאכה כלל (ע’ בשעור על פרק א’ הלכה יז בענין המקלקל).
מתוס’ שבת ע”ג ע”ב ד”ה וצריך לעצים משמע שהטעם שצריך קורע על מנת לתפור או מוחק על מנת לכתוב אינו כמו שכתב הרמב”ם כדי שלא יהיה מקלקל, אלא הטעם הוא משום שאם לא כן לא הוי מלאכה כלל, עיי”ש בתוס’. וכן מוכח מתוס’ שם בעמוד א’ שהסתפקו אם צריך מתיר על מנת לקשור, והרי תמוה: הרי ברור שאם מתקן חייב ואם הוא מקלקל פטור?
ע”כ הבנת התוס’ היא שיש דין שיהיה על מנת לקשור ולא משום תיקון (וא”כ התוס’ לשיטתם).
על פי זה יש להבין המחלוקת על פותח בית הצוואר: ע’ כסף משנה בשם רש”י וריטב”א שהחיוב הוא משום עשית כלי. וא”כ זו מחלוקת רמב”ם ורש”י לגבי פותח בית הצוואר. וכן כתב רע”א בחידושים. המחלוקת היא האם יתכן קורע שלא על מנת לתפור. לרמב”ם יתכן, ולכן פותח בית הצואר חייב משום קורע. (ועיין קהלות יעקב שבת סימן לה).
וכתב החיי אדם בכלל כ”ט, שהמחלוקת אם חייב בקורע על מנת לתקן תלויה במחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון. לר’ יהודה שמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה, חייב אף שהוא רק לתקן. אבל לר’ שמעון שפטור על משאצל”ג, הרי פטור אם אינו על מנת לתפור. ועל פי זה תמה על השו”ע שכתב בסימן שט”ז סעיף ח’ שמלאכה שאין צריכה לגופה פטור. וכן בס”ס של”ד לגבי גחלת, ואילו בסימן ש”מ סעיף יד כתב המחבר שהמפרק ניירות חייב אם לא נתכוין לקלקל.
ומשנה ברורה בביאור הלכה סימן ש”מ חלק על סברת החיי אדם וכתב שכל עושה לשם תיקון הרי זה מלאכה שצריכה לגופה. ורק בקורע בחמתו פטור למ”ד משאצל”ג פטור, משום שהתיקון אינו בגוף החפץ אלא בדבר אחר. ועיי”ש במ”ב שלרוב הראשונים חייב על מנת לתקן. אלא שעפ”ז צריך להבין את רש”י מדוע בפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע? וכתב המשנה ברורה על זה, שלחייב משום קורע אפשר רק יש גם קריעה שהיא קלקול אלא שלדבר מסויים זה תיקון. אבל אם כל הקריעה היא תיקון, כמו בפותח בית הצוואר הרי ברור שאין זה קורע אלא מכה בפטיש.
ועל הראשונים שסוברים שאין חיוב אלא על מנת לתפור דוקא, ריטב”א בכסף משנה, הקשה רע”א שם עיין בגליון הש”ס שהרי מוכח בגמ’ ק”ה ע”ב שהקורע למירמי אימתא חייב, הרי שאינו צריך על מנת לתפור דוקא?
ובקהילות יעקב הנ”ל כתב (ד”ה והנראה), ששאני קורע למירמי אימתא: שכל המלאכות יש הנאה מתוצאה של המעשה. ובמלאכות סותר צריך על מנת לבנות דוקא ולא לתקן, משום שההנאה באה אחר כך. אבל הקורע למירמי אימתא, הרי ההנאה בעצם הקריעה, ואם היה כבר קרוע לא יועיל לו. א”כ הקריעה עצמה היא כמו אכילת דבר, ולכן חייב עליה, אף שכל קורע חייב דוקא על מנת לתפור.
אלא שדברי הכסף משנה תמוהים: שהרי ברמב”ם שם הרי זה דוגמא לקורע, עיין פ”י ה”י. ולכאורה צריך לומר שהכסף משנה לא כיון לומר שזו דעת הרמב”ם אלא העיר שראשונים אחרים סוברים שזה מתקן מנא, ודוחק.
אבל קשה לדעת הרמב”ם, מגמ’ מ”ח ששאלה מה בין זו למגופת חבית, ולדעת הרמב”ם שהחיוב משום קורע צריך עיון מה הקשר למגופת חבית. ע’ אפיקי ים ח”ב סימן .. ששאל את זה.
לברר עוד: על מדבק, ביחס לחיתולים וכו’, ראה יחוה דעת ח”ו סימן כד, מנחת יצחק ח”ח סי’ לא ד”ה בענין החיתולים. שם ח”ט סימן מ”א. שש”כ פט”ו, פא.