כתב הרמב”ם:
נאמר בתורה “תשבות” (שמות כג,יב) אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן.
ויש להעיר שבהלכה יא של פרק זה מוכח שאף דברים שאסורים משום שעושה כדרך שעושה בחול אסורים מחשש שמא יבא למלאכה, עיי”ש לגבי מי שנתפזרו לו פירות, אסור לקצבם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לידי מלאכה. וכן בפרק כב הלכה טז לגבי סחיטה, והעיר ע”ז בשמירת שבת כהלכתה חלק מילואים עמוד כח הערה יג.
ובפרק כד הלכה א’ כתב:
יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי” (ישעיהו נח,יג), ונאמר “וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר” (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר “ודבר דבר” דיבור אסור, הרהור מותר.
הרמב”ם מחלק את הדרבנן לשלשה סוגים, שנים מפרט בהלכה א’ ועוד אחד בפרק כד. בהלכה שלפנינו, למד הרמב”ם מדין התורה “תשבות”, ומשמע שיש בזה סרך דאוריתא. ובשעור הראשון על הרמב”ם דנו האם לדעת הרמב”ם מי שעובר על איסורי דרבנן אכן יעבור גם על איסורי תורה של שבתון. ואכן בחתם סופר כתב שמי שפותח חנות בשבת למרות שהוא עובר על איסור דרבנן יש לו דין של מחלל שבת בפרהסיא (וכיוצא בזה גם לגבי שביעית, כתב בשבת הארץ פ”א ה”ד שמי שעושה כל איסורי דרבנן בשביעית יעבור על איסור שביתה מן התורה).
ועל פי זה יש להבין את דברי המגיד משנה כאן שכתב שישנם שני פירושים ברמב”ם, או שכוונתו שמי שעמל בדברים שאינם מלאכות אין זו שביתה, וכרמב”ן בפרשת אמור פרק כג פסוק כד, ולדברנו יתכן שיש גם צווי דאוריתא של שביתה, וכמ”ש חת”ס הנ”ל. או שכוונת הרמב”ם להביא אסמכתא לשבותים מפסוק זה. ונראה שההבדל בין שני ההסברים של המגיד משנה הם אם הפסוק “תשבות” כוונתו היא שיש אמנם מדאוריתא חיוב לשבות מדברים שאינם מלאכה או שזה רק אסמכתא (וע’ מרכבת המשנה).
ויש להעיר שבסוף פרק כד בטעמי מוקצה כתב הרמב”ם “ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח”, הרי שבדברים שאינם לאוין אינו עובר על שביתה אלא בטל הטעם שנאמר בתורה. ועוד שם שחששו חכמים שתהיה “שביתה הנכרת” ולכן חייבו דיני מוקצה גם למי שאינו בעל אומנות אלא בטל כל הימים. ולעיל בשעור א כתבנו טעם הרמב”ם שכתב טעם חדש להלכות מוקצה, משום שרצה לתת טעם גם למוקצה ביו”ט ששם גדר השביתה הוא אחר.
בהלכות ממרים פרק א’ הלכה ב’ מצאנו ברמב”ם שיש גזרות ויש תקנות: “אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה ש המנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם” וע’ הקדמת המשנה בביאור חלקי הדינים מנה הרמב”ם בחלק הרביעי את הגזירות בחלק החמישי תקנות ומנהגים. ומשמע שיש הבדל בין תקנות ובין גזירות.
(וע’ יסודות הלכות שבת, ר”מ שלנגר שכתב שגזירות הם לא תעשה ותקנות הם עשה, אבל צריך בירור בזה, עיי”ש). וע’ בשמירת שבת כהלכתה חלק המילואים, שמנה שמנה סוגי דרבנן. ולעומת זה בכלכלת שבת בכללי ל”ט מלאכות מנה את כל איסורי דרבנן בכותרת “עובדין דחול”. וכתב שכולם נכללים בשם שבות.
האם בהלכות שבת יש הבדל בין סוגי הדרבנן שהם משום מלאכה? ברמב”ם יש הבדל בין מה שכתב בתחילת פכ”א לגבי דברים משום סרך מלאכה ובין דברים שכתב בפרק כד שהם משום “חפציך”. ואינם משום סרך מלאכה. ונראה שגם כן אינם משום שבות. אבל האם האסורים משום מלאכה האם יש להם גדרים שונים?
עיין ב”ארץ צבי” סימן ו’ שכתב שיש לחלק בין מלאכה דרבנן ובין גזירה. והוכיח את זה מאחרונים. יש גזירות שאינן בגדר מלאכה, למשל אמירה לעכו”ם, או איסור שהיה על אש שאינה גרופה או קטומה, שזה גזירה שמא יעשה מלאכה אף שמה שעושה אינו דומה למלאכה. או למשל מה שכתב הרמב”ם בהלכה ט’ להלן, אין רוכבין ע”ג בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה. ויש מלאכות דרבנן: דברים הדומים למלאכה, ע’ הלכה ו’ לגבי רדית דבש מכורת מפני שהוא כתולש. ע’ הלכה יד לגבי מלל מלילות בלא שינוי דומה לדש. ונפ”מ למעשה: ע’ הלכה יד ברמב”ם שגונח יונק חלב בשבת משום שמפרק כלאחר יד במקום צער לא גזרו. האם כל מלאכה דרבנן תהיה מותרת במקום צער או רק מלאכה שנעשית כלאחר יד? הרי ודאי שאין אנו מתירים כל מלאכה דרבנן במקום צער, אלא רק בשבות דשבות, ע’ שו”ע סימן ש”ז סעיף ח’ שרק שבות דשבות מתירין.
וברמב”ם הנ”ל בהלכה יד משמע שאיסור יונק הוא מן התורה, אלא בשינוי כלאחר יד. ומדוע נתיר כלאחר יד במקום מצטער? אלא יש לומר שדבר שאסרו משום גזירה מותר במצטער וחולה שאין בו סכנה. אבל דבר שאסור משום מלאכה דרבנן, כל דתקון כעין דאורייתא תקון ואין היתר אלא שבות דשבות. (חילוק זה לא נראה, וצריך לומר או שאין מדמין בשבותים או כמ”ש הר”ן פרק חבית ששבות כלאחר יד קל יותר).
אלא שנחלקו האחרונים אם ההיתר על ידי שינוי הוא רק במלאכה דרבנן או גם במלאכה דאוריתא: ע’ משנה ברורה שכ”ח ס”ק נז שההיתר בשינוי הוא רק במלאכה דרבנן. אבל באגלי טל טוחן סעיף יח כתב שמותר גם מלאכה דאוריתא על ידי שינוי. (ובשש”כ פרק לג סעיף ב’ כתב את דעה זו בסוגרים, ובהערה שהיא דעת אגלי טל ושו”ע הרב שמותר גם כלאחר יד במלאכה דאוריתא לצורך חולה שאיב”ס). וביאור המחלוקת לפי הנ”ל: האם דבר שנעשה כלאחר יד נחשב למלאכה דרבנן, או שהוא אסור משום גזירה (האם שייך לחלוקה הראשונה שבהלכה א’ בפכ”א או לחלוקה השניה). אם זו גזירה, כל גזירה לא גוזרים במקום צער. אבל אם זו מלאכה דרבנן, יש איסור גם במקום צער.
וע’ תוס’ שבת ע”ד ע”א ד”ה מפרק שכתב בדעת רש”י שהלכה שיש דישה שלא בגידולי קרקע, שאם לא כן מדוע בכתובות ס’ בגונח צריך כלאחר יד. רק אם יונק הוא איסור מן התורה מובן. הרי שדעת התוס’ היא שאכן כל איסור דרבנן מותר גם שלא כלאחר יד, ומאידך ס”ל שאיסור דאוריתא שרי כלאחר יד במקום צער. ודעתם של התוס’ היא אם כן, שכלאחר יד הוא בגדר גזירה ומותר במצטער, ואולי ס”ל שאין הבדל בכלל בין סוגי הדרבנן, כדלהלן.
ובזמנו רציתי לומר חילוק כזה בין איסורי דרבנן, שיש משום גזירה ויש משום תקנה, והרב ליכטנשטיין דחה סברא זו. ובחיי אדם כלל ס”ט סעיף יב בהלכות שבת משמע שיש דעה שכל איסור דרבנן מותר גם על ידי ישראל בלא שינוי. וע’ שש”כ פל”ג סוף סעיף ב’ ובהערה שם כג. ביאור סברא זו: אין שום הבדל בין איסורי דרבנן השונים, כולם בגדר של גזירה ואם מצאנו התר לצורך חולה ומצטער על ידי שינוי, הוא הדין לכל איסורי דרבנן שמותרים ואין לחלק.
ובדעת הרמב”ם כתב בטור סימן שכח שכל איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה. ובבית יוסף אכן חילק לדעת הרמב”ם בין סוגי דרבנן שונים, אם הוא משום מלאכה או דברים שאין בהם משום מלאכה, כגון להעלות אזנים וכ’. ויש עוד לברר דברים אלו בשו”ע סימן שכח ואין כאן מקום להאריך. מכל מקום, על פי החילוק שכתבנו לעיל יתכן שיש לרמב”ם חילוק בין שני סוגי דרבנן, וכמ”ש הרב שכטר בארץ צבי שם, וחילוקים אלו הם שני החילוקים שכתב הרמב”ם בתחילת הלכה זו.
מראי מקומות נוספים: בענין גדר שבות ודין שלא יעשה כדרך שעושה בחול, ע’ קצות השולחן סימן קמ”ו סעיף 9. כרך ט’ עמ’ קב.
וע’ עוד בשעור הראשון כאן בענין הבדל בין גדר איסור שלא יעשה כדרך שעושה בחול, לגבי שבת ולגבי יום טוב.
וע’ עוד שם על ההקבלה בין הקדמת הרמב”ם לדיני דרבנן ובין הטעמים להלכות מוקצה, שכתב הרמב”ם לא בתחילת פרק כה אלא בסוף פרק כד.
צילום: טור סימן שכח, תוס’ שבת עג ע”ב. שש”כ פלג ס”ב. ספרים: שש”כ, מ”ב ג’, רמב”ם, שבת, טור, אגלי טל, ארץ צבי, רמב”ן עה”ת.