המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור. וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו, מפני שנראה כמעמר.
הרמב”ם כאן הקדים את איסור דאוריתא של מעמר שממנו יש לגזור שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ומשמע ברמב”ם באם נתפזרו לו פירות בחצר והוא יכבשם בתוך הקופה חייב משום מעמר.
ולעיל בפרק ח’ הלכה ה’ כתב הרמב”ם:
המעמר אוכלין, שיעורו כגרוגרת… ואין עימור, אלא בגידולי קרקע. [ו]המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר, וחייב. וכן כל כיוצא בזה.
וכתב הכסף משנה בהלכה ו’:
כתב הרמ”ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס’ יו”ט (י”ג ע”ב) דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה.
ומשמע שרצה לומר גם בדעת הרמב”ם שחיוב מעמר הוא רק ממקום גידולו. ובהלכה שלפנינו מוכח שלא ככסף משנה. שהרי משמע שיתכן חיוב דאוריתא בחצר.
ויתכן שהגדרת הרמב”ם למעמר היא לגמרי אחרת. לא כמו כל הראשונים שמעמר הוא האוסף ממקום גידולו, אלא לרמב”ם זה לא די אלא צריך לקבץ ולחבר. ואולי לרמב”ם אכן גם עומרים הם קשורים. ואם לא כן אין זה מעמר. וכן כתב במרכבת המשנה לעיל בפרק ח’, שמעמר לרמב”ם הוא דוקא כשקושר או מדבק פירות ביחד. וגם בראשונים מצאנו בפירוש כן, ע’ מאירי במשנה פרק כלל גדול (ע’ 267):
המעמר והוא שמאסף העומרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם. והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עומרים וכן כל כיוצא בזה.
וכן כתב בחידושים המיוחסים לר”ן שמעמר הוא כשקושרם. ובשו”ת מהר”ח או”ז סי’ רי”ד כתב:
המעמר לא ידעתי פירושו, אם פי’ רק שיאסוף שבלים יחד ולא יקשרם לאגודה אחת הוי מעמר או לא הוי מעמר עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת.
אם כן הוא כבר הסתפק בשאלה זו, אם למעמר צריך גם לקשור או שאין צריך לקשור.
ולכאורה יש להוכיח כן ממה שכתב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ה’ הלכה יב:
הקוצר ואילם אלומות אלומות, וחזר ופינה האלומות, והן הנקראין עומרים, ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום שלישי, וממקום שלישי לגורן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום, אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכח, יש לו שכחה.
ומשמע שהמעמר הוא באלומות. ואלומות הם קשורות. כן משמע בפשטות.
ובפרוש המשניות בפרק כלל גדול כתב הרמב”ם:
מעמר, הוא הגודש עומרי הקציר זה על זה ועומר שם אלומת החטים או השעורים וזולתם מכל הנקצרים.
ולדבריו הרי הוא מעמר אלומות שהם כבר קשורות, ואם כן אין בעימור עצמו קשירה. וכן מפורש בפרק הבונה שכתב הרמב”ם במשנה ב’ “המלקט עצים לתקן כל שהוא”:
וענין לתקן להכשיר את האדמה לחרישה. ואם היה מתכוין לאסיפת העצים כדי להסיק, או באסיפת הירקות וגדישתן כדי להאכילת לבעלי החיים הרי זה מעמר.
וכאן הרי מפורש שאינו קושר דוקא.
לכן נראה שהגדרת הרמב”ם למעמר היא כפולה: אם במקום גידולו חייב אפילו אינו מדבק אותם זה לזה. אבל אם שלא במקום גידולן, חייב דוקא אם מחבר אותן זה לזה.
אלא שלפי זה צריך לומר שהאיסור לאסוף פירות הוא רק בפירות שנדבקים זה לזה. שאם מיירי בכל פירות, הרי זה גזירה לגזירה, או שהכל גזירה שמא יעמר במקום גידולו. אבל הרמב”ם הרי אמר שהגזירה היא שמא ידביק, ואם כן יתכן שהאיסור לאסוף רק בפירות שנדבקים. ועיין נשמת אדם שהסתפק בזה.
ועוד חומרא שעולה מפירוש זה ברמב”ם, מה שכתב בשו”ע סימן של”ה השו”ע שאם נפלו במקום אחד מותר לאסוף. וכן כתב המגיד משנה כאן. ואילו למ”ש הרי גם כאן יש לגזור שלא ידבק אותם יחד.
ויש להעיר על דבר תמוה שנמצא בענין מעמר: ע’ ר”ח על גמ’ דף עד ע”א שכתב: “ואינו חייב אלא כשמעביר ד’ אמות ברשות הרבים”, ותמוה מה שייך מעמר למעביר ד’ אמות ברשות הרבים. ובהערות של ר”נ זקש לתוס’ רי”ד כתב על פי ספר העיתים סימן רכג שכתב:
אבל מאן דכניף מילחא גבי מילחא כמעביר הוא ואי ברשה”ר העביר דינו כמעביר ברה”ר ואי בכרמלית או ברה”י דינו הכין.
ופירש שם שכוונת ספר העיתים שמעמר חייב רק אם מעמר משטח של ד’ אמות. אבל אם זה במקום אחד אין זה מעמר. וזה בעצם מה שכתב בשו”ע סימן של”ה שממקום אחד אין מעמר. אלא שכתבנו שלרמב”ם אין זה כך.
ועוד דבר יש לעיין: ע’ גמ’ שבת צ”ו ע”ב לדעה שמקושש עצים היה מעמר. וכתב רש”י שם: “מעמר: תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר”. ותמוה מה הקשר בין כניף מלחא, למ”ד שיש מעמר שלא בגידולי קרקע, ובין שאלת עצים מפוזרין? הרי עצים זה גדולי קרקע, ומדוע רש”י קשר בין זה לבין מעמר במלח? וע’ מנחת חינוך שהעיר ע”ז.
מראי מקומות נוספים: נשמת אדם הלכות שבת עיין הערות לתוס’ רי”ד שבת ע”ג ע”א באריכות. נשמת אדם כלל יג ואגלי טל מלאכת מעמר. צילומים: שו”ע סימן של”ה. מרכבת המשנה פרק ח’. מאירי, ר”ח דף ע”ד. ספר העיתים סימן רכד. מהר”ח אור זרוע סימן רי”ד. שבת צ”ו ע”ב.