המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני בהמה, בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדילועין לפני בהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות. ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה, ומפספס בידו אלומות קטנות; אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן.
על מספר דברים יש לעמוד בהלכה זו:
א. מדוע לרסק שחת וחרובין זה דרבנן ואילו ירק דק דק זה איסור דאורייתא משום תולדה.
ב. מה הדגש ברמב”ם “כדי לבשלו”, האם איסור טוחן תלוי בזה?
ג. “שאין טחינה בפירות”, האמנם?
ושני דברים נוספים יש לברר, שהובאו בנושאי כלים, א. מה שכתב המגיד משנה בשם הרשב”א שיש היתר לטחון לאלתר כפי שיש בבורר. ב. דין טוחן אחר טוחן, שהובא כאן בהגהות מיימוניות.
שתי השאלות הראשונות קשורות זו לזו: אם האיסור הוא רק כדי לבשל, אם כן חרובין זה לא לבשל וזה דרבנן. אך יש לברר את עצם הדבר, האמנם דוקא כדי לבשלו? השווה לשון הרמב”ם לעיל פרק ז’ הלכה ה’:
התולדה, היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד, המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב: שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה; וכל העושה דבר הדומה לזה, הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת, ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב, הרי זה תולדת טחינה.
לעומת זה, בפרק ח’ הלכה טו לא כתב הרמב”ם שהחותך כדי לבשלו.
ויש לומר שאיסור טוחן לרמב”ם הוא כשטוחן ומכשיר לדבר שלא היה קודם. לכן איסור טוחן, הוא או כשטוחן כדי לאפות או לבשל. אבל אם טוחן דבר שהיה ראוי גם קודם לאכילה אין בו איסור טוחן.
ובדומה לזה מצאנו גם לגבי איסור בישול, לעיל פרק ט הלכה ג’ “המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל, פטור”. (וע’ בשעור על פרק ט’ הלכה א’). ואם כן יש לומר בדעת הרמב”ם כעין זה גם לגבי טחינה. שכיון שטחינה פירושה הכשרה לדבר שלא היה ראוי קודם, הרי אם לא כדי לבשל, אין זה איסור דאוריתא.
וראה תשובת תרומת הדשן סימן נו אם מי שאינו יכול ללעוס יפה יכול לחתוך את הבשר דק דק בסכין או לא. ושם כתב שאין טחינה באוכלין. אלא שמשמע שם שהאיסור הוא משום שאין דרך לטחון ולא משום שהרי ראוי גם קודם.
אלא אח”כ כתב תרומת הדשן שהמרדכי חולק על זה כיון שמתיר טחינה בלחם משום שאין טוחן אחר טוחן. ומשמע שאין היתר משום שאין טחינה באוכלין. אלא שהתיר גם לשיטתו משום שבשר אין גידולו מן הארץ.
וכן כתב גם התוס’ בשבת ע”ד ע”ב על הגמ’ “האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן”, “דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי”. ואם כן יש לפרש גם את הרמב”ם כמו התוס’ ואין טחינה באוכלין מעין זה.
ואם כן הרי יש לפרש כן גם את המשך דברי הרמב”ם, “אין טחינה בפירות”. וע’ מגיד משנה שהביא שתי גרסאות, “אין טחינה בפירות” או “אין טחינה אלא בפירות”. וכתב המגיד משנה שהגרסה אין טחינה אלא פירות נראית יותר אלא שגם היא קשה ולא הבינה. וכוונתו היא, שאם דברי הרמב”ם מכוונים להסביר את הרישא שאין מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ואת הדלועים לפני הבהמה, משום שאין טחינה אלא בפירות, א”כ זה היה צריך להיות סמוך לקטע הראשון. ובעצם תרומת הדשן עצמו הסביר כך את הרמב”ם אחר שהביא שאין טחינה בדבר שהוא אוכל, לדעת התוס’ וכן הרא”ש שתמה על רש”י: “ומה שפרש”י דפריס סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה”, כתב תרומת הדשן: “והרמב”ם כתב דאין טחינה בפירות ונוכל לומר כ”ש שאר אוכלין”. אם כן תרומת הדשן הבין את הרמב”ם כמ”ש. ולפי זה יש חידוש אחד ברמב”ם: אין טחינה בדבר שהיה ראוי קודם. והרמב”ם כתב את זה פעמים בהלכה זו על פי מה שאמרנו.
אלא שלכאורה יש מחלוקת ראשונים בדבר זה: א. דברי ההגהות מימוניות, וכפי שהעיר התרומת הדשן עצמו, שאין איסור לטחון לחם משום שאין טחינה אחר טחינה. והרי אם אין איסור לטחון דבר הראוי לאכילה, הרי מותר משום כך ואין צריך היתר זה. ומשמע שסובר שיש טחינה גם בדבר הראוי.
ומה שכתב תרומת הדשן שם שגם אם יש טחינה באוכלין, באוכל כזה לכ”ע אין טחינה משום שבשר אין גידולו מהקרקע, ועל זה דנו האחרונים, שהרי לרמב”ם טחינה יש גם בדבר שאין גידולו מן הקרקע כמו שכתב הרמב”ם לגבי שף לשון של מתכת? ועוד, הרי בשר גידולו מן הקרקע שהרי לרמב”ם חולב חייב משום דש אף שאין דישה אלא בגידולי קרקע? ואם כן מדוע כתב תרומת הדשן שבדבר זה לכ”ע אין טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע?
אלא ההסבר הוא, שאין כוונת תרומת הדשן שיש כלל שאין דישה אלא בגידולי קרקע, אלא שטחינה כזו אין דרך טחינה בכך משום שאין זה גדולי קרקע. אבל ודאי כל דבר שדרך לטחון כך יהיה איסור דאוריתא וכמו שהסביר בנשמת אדם ונראה להסביר כמו שכתב בנשמת אדם כלל יז אות ב:
דאין ספק דכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו כבישול בבשר וטחינה ולישה בעפר וכל כיוצא בזה אין חילוק בין ג”ק או לא שהרי הבישול הוא כדרכו. וכן הטחינה שטוחן העפר והצרורות שכן הוא דרך מלאכתו, וכן הלישה וכיוצא בו.
אבל מה שאין זה המלאכה ממש כגון הפוצע חלזון ובאנו לדמות למלאכה בזה פליגי ר”י ורבנן, דר”י ס”ל כיון דדמי לדש במה שמפרק דמו חייב, ורבנן ס”ל דל”ש מלאכת דישה אלא בג”ק, ובאמת אלו היה איזה דבר שמלאכת הדישה יהיה נעשה בו כדרכו אפילו לא היה ג”ק גם לרבנן חייב דזה דישה ממש.
אבל כיון דליכא מידי שיהיה שייך בו מלאכת דישה אלא בג”ק ולכן אמרו אין דישה אלא בג”ק וכן בעימור ס”ל לאביי דלא שייך מלאכה זו אלא בג”ק.
אלא שלכאורה הסברא הנ”ל תלויה במחלוקת ראשונים: ע’ אגלי טל טוחן אות יז שהוכיח שסלקא היינו תרדין, והוכיח שנאכל כמות שהוא חי, ואם כן למה פריס סילקא יש בו טוחן ע”פ סברא הנ”ל, ולכאורה א”כ הרי רש”י יחלוק על תוס’ שהרי כתב שסילקא היינו תרדין. לכן כתב האגלי טל, שצריך לומר שתלוי בעיקר אכילתו. ותרדין עיקר אכילתו היא על ידי בישול, שהרי לפני בישול מברכים עליו שהכל. ולכן אם עיקר אכילתו כמות שהוא, אין בו איסור טחינה. אם כן ההגדרה היא שתלוי בעיקר אכילתו. וע’ אגלי טל בפנים אות ז’ שכתב שאין חייבים על חיתוך פירות וירקות אם עיקר אכילתן הוא כשהוא חי.
ובחידוש הרשב”א שמותר לאלתר כפי שמותר בבורר: דבר זה הובא ברמ”א סימן שכ”א סעיף יב. וע’ משנה ברורה ס”ק מד שכתב שהיתר זה הוא רק בחיתוך בסכין. וכן מסתבר שהרי זו דרך אכילה. ובס”ק מה כתב המשנה ברורה שיש מפקפקים על זה וכמה אחרונים החמירו בזה. וע’ חזון איש סימן נז שכתב שהרבה ראשונים חולקים על זה. וע’ באור הלכה שהקשה על היתר זה, שהרי בכלי אסור גם בבורר, ואם כן יהיה אסור לטחון לאלתר גם בסכין. אלא שיש לומר שסכין אינו כלי מיוחד ושרי גם בבורר באופן זה ונחשב ביד.
וע’ תשובת הריב”ש סימן קפד על גרידת גבינה במורג חרוץ בעל פפיות. וכתב בריב”ש שאסור, ודבר זה הובא בשו”ע שכ”א סעיף י’. והשואל רצה לדמות לדברי הרשב”א שמותר אם עושה לאלתר. וריב”ש אכן כתב שזה דומה לבורר ואם עושה בכלי אכן אסור כמו בורר. ועל פי זה אמנם כתב המשנה ברורה שהיתר הרשב”א רק כשאינו עושה בכלי המיוחד (ס”ק מ”ד שהובא לעיל).
אבל ע’ אגלי טל שהקשה על שיטת הרשב”א, איך אפשר לדמות לבורר, הרי לשיטת הרשב”א מותר לברור לאלתר גם פסולת מתוך אוכל. ואם כן היתר ברירה לאלתר הוא אמנם היתר מיוחד. אבל לא משום דרך אכילה. אבל לדידן קשה שהרי אסור לאלתר פסולת מתוך אוכל ואם כן מנ”ל לדמות. וצריך לומר שהרמ”א שהביא את הרשב”א סובר שלדעתו של רשב”א בין אוכל מתוך פסולת ובין פסולת מתוך אוכל זה דרך אכילה. אבל כאמור הרבה אחרונים כתבו שראוי להחמיר בזה.
מקורות נוספים: אגלי טל טוחן אות יז; ספר איל משולש על טוחן; טחינה בבננות רכות, ע’ אז נדברו ח”ב בתחילה מכתב מחזון איש. צילומים: ריב”ש, תרומת הדשן סימן נו. תוס’ שבת ע”ד ע”ב. ריב”ש סימן קפ”ד.