כתב הרמב”ם בהלכה ג’:
ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א”כ היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך.
ובגמ’ התירו זילוף מים, בגמ’ צ”ה ע”א:
אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות. רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא אמר ליה לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו. אמר ליה לאו אדעתאי. תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה.
אם כן ההיתר לזלף הוא כר’ שמעון שמתיר דבר שאינו מתכוין. אבל אם כן מדוע אסור לכבד את הקרקע שמא ישווה, הרי גם כן אינו מתכוין?
עיין רא”ש ביצה פרק ב’ סימן כא שכתב שהגמ’ בשבת מתירה ריבוץ גומות, דקי”ל כר”ש. ור”ח וה”ג פסקו שה”ה לכבד שרי (והובא גם במגיד משנה). ודחה את זה הרא”ש:
שהרי בפרק כל הכלים רב אסר לטלטל מכבדות של תמרה, ור’ אלעזר שרי אף בשל תמרה, ופריך במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא ר”א אף בשל תמרה, ומאי קושיה לימא אה”נ דסבירא ליה כר”ש דקי”ל כוותיה והוי דבר שמלאכתו להיתר, אלא ודאי ר”ש מודה דאסור כיבוד דהוה ליה מזיז עפר ממקומו, אי נמי דחשיב פסיק רישא טפי ממרבץ.
וברא”ש שבת פרק שבעה עשר אות ד’ אכן כתב על הגמ’ הנ”ל בכל הכלים:
והאידנא דקי”ל כר’ שמעון דאמר דבר שאין מתכווין מותר הוי מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל שרי. ואין לסמוך על זה אלא כאשר כתבתי לעיל דאף ר’ שמעון מודה דאסור לכבד הבית במכבדות לפי שמזיז עפר ועצמות ואבנים ממקומן.
ולפי תירוץ שני של הרא”ש הרי לרבץ מותר משום שאינו פסיק רישא, ולכבד אסור משום שהוי פסיק רישא.
וברמב”ם צריך עיון, שהרי אמר דבר אחר, שלא כשני טעמי הרא”ש: לכבד אסור שמא ישווה גומות. ולזלף מותר משום שאינו מתכוין. וע’ כסף משנה שהביא את תשובת הריב”ש בזה, ואחר שהביא את השאלות על הרמב”ם כתב שאסור לכבד משום שהוא כמתכוין שהרי מתכווין ליפות את הקרקע וזה נחשב כוונה להשוואת גומות. אבל אין זה מתכוין גמור ולכן זה שבות.
אבל מתוך הקשר לפרק זה, נראה שהפשט ברמב”ם הוא אחר: האיסור לכבד אינו שייך לגדרי דבר שאין מכוין, אלא שאסור משום גזירה שמא יבא מהן איסור סקילה, כפי שכתב בהלכה א’. וגם איסור הכיבוד הוא משום גזירה. (וכן כ’ בדעת הרמב”ם בבאור הלכה ביצה כב). והדחה חמורה יותר, כמו שכתב הרמב”ם שגוזרים גם במקום מרוצף שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות מזמן שהוא עושה כן במקום שאינו מרוצף. והטעם כתב המגיד משנה שאין צורך בהדחה כמו שיש צורך בכיבוד.
ויש להוסיף שטעם החומרא הוא כמו שכתב הריב”ש שבכיבוד כוונתו ליפות ולכן גזרו שמא תוך כדי כיבוד ישוה בידים. מה שאין כן לריבוץ. ואעפ”כ בריבוץ, לר”י אסור, אף בלא גזירה.
וע’ שו”ע סימן של”ז סעיף ב’ שאסור לכבד את הבית אלא אם כן מרוצף, ויש מתירין אפילו אינו מרוצף, וזו שיטת ר”ח וה”ג, וברמ”א כתב שיש מחמירין אפילו במרוצף וכן נוהגין. ובביאור הלכה כתב שאפילו לשיטה זו אין להחמיר אם כל בתי העיר מרוצפים שאין מה לגזור ואפילו אם רובם, אין לגזור רובם אטו מיעוטם.
שורש המחלוקת בהלכה זו: גמ’ צ”ה ע”א שאליבא דר”ש שרי אפילו לכתחילה. אלא שיש לברר מה מותר לר’ שמעון, מרש”י משמע שרק ריבוץ (ובדף קכד ע”ב כתב רש”י שלענין כיבוד גם לר”ש אסור משום שזה פסיק רישא). הרי”ף בפרק כל הכלים שפסק שמכבדות של תמרה, כיון שקי”ל כר’ שמעון הרי הם כלי שמלאכתו להיתר, אם כן הבין שאליבא דר”ש מותר גם כיבוד. וא”כ הדעה המתירה היא דעת הרי”ף.
ע”ע רמב”ן ובעל המאור שבת פי”ז דף מח ע”א בדפי הרי”ף. צילום: רא”ש ביצה פ”ב סימן כא. שו”ע סימן של”ז.