הלכה יג:
מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישים ותפוחים ועוזררין, מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.
הלכה יד:
כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור. ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה.
השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה, אסור לו לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד, מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש.
ע’ מגיד משנה שבזיתים וענבים יש חיוב ד”ת ובתותים ורימונים אסור מדרבנן ושאר פירות שאין עומדים לסחיטה כלל מותר לכתחילה. וזו מחלוקת בגמ’ דף קמ”ד. וע’ קמ”ג ע”ב:
מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות… מסתברא בתותים ורימונים פליגי.
ובגמ’ קמ”ה ע”א: “תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד”. והטעם, כתב רש”י שם “ודריכת זיתים ענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דרכיות לאו אורחייהו בהכי ולא מלאכה נינהו”. אבל בר”ן שם משמע (סא ע”א) שהטעם הוא משום שרק שמן ויין נחשבים משקה ולא שאר משקין. וכתב הפרי מגדים בפתיחה לסימן שכ שזו מחלוקת. ודעת האגלי טל באות טז שזה אינה מחלוקת עיי”ש.
וע’ חיי אדם כלל יד בהלכות שבת שכתב בנשמת אדם, שלרש”י לאו דוקא זיתים וענבים אלא כל דבר שדרכו, או גם תותים ורימונים לשיטת ר’ יוחנן. ורש”י לשיטתו בד”ה כרב חסדא, שכיון דאחשבינהו למשקין הוי משקין וחייב. וסוחטין בפגין ובפרישין רק למתק. אבל תותים ורימונים, אסור אפילו למתק שמא יעשה למשקין ויהיה חייב. וזה משום שיש איסור דאוריתא לשיטתו, משום שזיתים וענבים לאו דוקא. ולכן רש”י הוצרך לומר שלמימהן פטור משום שהמים לא גדלו בתוכן (של כבשין)
וע’ בחיי אדם שתוס’ ורא”ש חולקים על רש”י וסוברים שאדרבא, מה שהיה משקה קודם ונכנס, דוקא הוא גורם לחומרא.
מה שהתיר הרמב”ם לסחוט שאר פירות לכתחילה אף למשקה, לכאורה קשה שהרי יש דין אחשביה: ע’ גמ’ קמ”ד ע”ב שרב נחמן פסק הלכה כשל מנשיא בר מנחם, ואומרת הגמ’ שפסק כן משום אחשביה, ולא משום שכך דרכם משום שאינם מקום כמו ערביא. וע’ רש”י ד”ה כרב חסדא שאכן כתב שלרב חסדא ההיתר לסחוט בפגעין ובפרישין ובעוזרדין הוא כדי למתק את הפרי. וכן כתבו תוס’ ד”ה ה”נ, שאכן אסור להוציא מימיהן. עיין בית יוסף שכתב על זה בסימן שכ, שהטעם הוא משום שטעם המקוה הוא כרב פפא. וסברת של בית מנשיא היא שזה משום שיש הרבה כמותם וחשיבותא דרבים הוי חשיבותא. (והדוחק שבזה, משום שהטעם לא נאמר בגמ’).
אלא שהב”י לא ראה את הרמב”ן (הערת ביאור הלכה ריש סימן שכ), שכתב שאפילו אם אחשבינהו, מכל מקום זה רק אם יש מקום שבו עושים כן אבל שאר פירות הרי אין מי שסוחט בכלל, ובטלה דעתו אצל כל אדם.
והשו”ע פסק ששאר פירות מותר אף להוציא מימיהן, ולא כרש”י שמותר רק למתק, שהרי פסק בסעיף ו’ שמותר לסחוט לימונים. וע’ טור שכן כתב הרא”ש בתשובה.
דעה מחמירה יותר היא דעת הר”ח, שכל סחיטה למימהן אסורה וחייב חטאת. משום שהר”ח פסק כר’ יוחנן בדף קמ”ה ע”א “אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימהן חייב חטאת”. ובדעת הר”ח יש גם חומרא נוספת: שהרי הרמב”ם לעיל כתב שמותר לסחוט לתוך קדירה, ואילו לדעת הר”ח אסור לסחוט גם לתוך קדירה שיש בה אוכל. (ע’ ר”ח דף קמ”ה ע”א בתחילת השורות הרחבות). וע’ אגלי טל מלאכת דש אות יז שדן בדברי הר”ח.
מכל מקום, כתב בקיצור שלחן ערוך שלסחוט מלפפונים חיים שחתכן כדי שיקלטו יותר טוב טעם החומץ שמכניסם לתוכו, מותר, וזה ממש דמי למתק שמותר גם לרש”י. וע’ שש”כ פרק ה’ סעיף ו’ שהתיר לסחוט מלפפונים חמוצים, שהם כבשים. אבל הקש”ע התיר ע’ סימן פ’ סעיף יב.
אין מרסקין את השלג, כ’ מגיד משנה שלרמב”ם אין איסור נולד. ולפי זה אפילו אם נמס מאליו מותר כיון שאינו עושה בידים.
ספר התרומה הובא בבית יוסף ד”ה אין מרסקין, וביתר אריכות הביא את הר”ן בסוף סימן שי”ח על מה שכתב הטור שלא לשים האינפנאדה נגד האש משום השומן שנימוח. והרמב”ן הקשה עליו שהרי שומן תמיד דינו כאוכל והרי זה כמו שאר פירות שמותר לסוחטן. עיי”ש ואכמ”ל ועיין שעור הבא.
שו”ע. סימן שי”ח סעיף טז שהמחבר התיר לשים מול המדורה אף ששומן נימוח. והרמ”א כתב שיש מחמירין ונהגו להחמיר.
וע’ שערים המצויינים בהלכה סימן פ’ אות יח בשם הגאון ר’ שמחה זליג, שלתת במקרר מים כדי לעשות קרח תלוי במחלוקת זו. ובשש”כ פרק י’ סעיף ד’ כתב שטוב להמנע מכך. ועי”ש הדיון בהערה יד בשם דובב מישרים ובשם הגרש”ז.
עוד על סוגי מוליד, ע’ שמירת שבת כהלכתה עמ’ רצ”א בהערה, בסוף פרק כב.
“מותר לגמור שחיקת הריפות” ע’ חזון איש לגבי עשיית פירה בשבת ובשש”כ פרק ו’ סעיף ט’ כתב בשמו שאין טחינה בדבר שנתמעך על ידי הבישול, וע’ הערה שם בשם הגרש”ז שזה דוקא אם נתמעך ואינו מחוסר אלא שחיקה מועטת. ובסעיף י’ כתב שאסור בכלי המיוחד לכך.
סחיטת בגדים לא כלל הרמב”ם, משום שלדעתו סחיטת בגד אסורה משום מלבן. וע’ אור שמח פ”ט הלכה יא.
על הלכה טו-טז באיסור המשקה היוצא, ע’ טור סימן שכא בדברי בעל התרומות, בענין גיגית מלאה. קושית הנודע ביהודה ממרדכי חולין תשלא על יבמה שרקקה דם שלא בטל כיון שנולד בתערובת. ומדוע כאן דוקא בטל כיון נולד בתערובת ולכן בטל אף שהוא דבר שיש לו מתירין.
צילומים: גמ’ שבת קמ”ד ע”ב. רמב”ן שם (קכז) חיי אדם, בית יוסף סוף סימן שיח.