כתב הרמב”ם:
רדיית הפת, אף על פי שאינה מלאכה, אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום, מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.
בהלכה זו הביא הרמב”ם את דין רדית הפת. ומוכח ברמב”ם שיש כאן איסור דרבנן רגיל. שהרי כתב הרמב”ם “שמא יבוא לאפות” והרי זה הטעם לכל דרבנן כפי שבאר הרמב”ם בריש פרק כא, שיש סוגי דרבנן שהם שמא יבא למלאכה ויש משום שדומים למלאכה.
אלא שבשאלה זו יש לדון בסוגיות, האם ברדית הפת יש אמנם איסור דרבנן רגיל.
בסוגית רדית הפת הגמ’ דנה בארבע מקומות:
א. הסוגיה בשבת ג’ ע”ב, אם שכח והכניס בשבת לתנור אם התירו לרדות. מסוגיה זו משמע שיש איסור ברדיה. וכן כתב רש”י שם שמלאכה זו היא שבות ואסור מדבריהם.
ב. הגמ’ בדף לה ע”ב שממנה משמע שיש היתר להכניס פת לתנור בע”ש אף שירדה בשבת, וכן מפורש במשנה יט ע”ב שמותר לתת בע”ש אם יקרמו פניה בע”ש. ממשנה זו משמע שאין איסור לגרום שתהיה רדיה בשבת, ולכאורה אם כן הרי מותר לרדות בשבת.
ג. גמ’ קי”ז ע”ב לגבי השוכח פת בתנור, מצילין מזון ג’ סעודות וכ’ ושואלת הגמ’, “והא תנא דבי ר’ ישמעאל וכ’ כמה דאפשר לשינויי משנינן”. בגמ’ זו צריך עיון האם יש כאן איסור מיוחד לשכח, היינו שם בתנור באופן אסור. אבל אם שם בהיתר מותר אפילו בלא שינוי וגם יותר ממזון ג’ סעודות.
ד. גמ’ ר”ה ל”ה ע”ב, שדנה על תקיעת שופר. וצריך בירור האם תקיעת שופר יש בה שבות. האם נאסרה רק משום גזירה שמא יעבירנו או שיש בזה גדר של שבות. יש לברר בסוגיה של תינוקות מתעסקין בתקיעת שופר. וע’ ברמב”ן.
וכן ברמב”ם יש לעיין בכמה מקומות:
בפרק ג’ הלכה יח:
אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקין בתנור או באש; ואם נשארו אחרי כן, עד שיגמור אפייתן, מותר: שאם יחתה, יפסיד אותן.
ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה, אם במזיד, אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג, מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות בשבת; וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה.
המדובר הוא על איסור שהיה, וצורך בשינוי וברדית רק ג’ סעודות.
לגבי מזיד אסור עד מוצאי שבת כמו דין שהייה באיסור ע’ פ”ג ה”ט.
מקביל לזה יש בהלכה שלפנינו בפרק כב, ויש לבדוק, האם יש הקבלה בין הלכה זו להלכה בפרק ג’. הרי בשתיהן מדובר על היתר ג’ סעודות וצורך בשינוי. ואם המדובר הוא גם בהלכה זו בשכח, הרי זו בדיוק ההלכה שבפרק ג’ וצריך עיון למה שנה שוב הרמב”ם את ההלכה כאן.
ולכאורה לפי ההקדמה של הרמב”ם להלכה זו משמע שיש איסור דרבנן רגיל ברדית הפת. ואם כן הרי לא יתכן שאם הכניס בהיתר שיהיה מותר כל צרכו. ואכן לא כתב הרמב”ם כאן “שכח” אלא כתב סתם “המדביק פת בתנור”.
הלכה נוספת היא בפרק ט הלכה ה’ לגבי המדביק בשבת בשוגג וכתב שמותר לרדותה.
ובפרק ה’ הלכה יט כתב הרמב”ם את דין התקיעה האחרונה שלאחריה מותר להניח פת בתנור.
ובעצם הקושי העיקרי הוא: אם יש היתר לשים פת בתנור בע”ש, הרי לא יתכן שיש איסור דרבנן על רדיה של פת.
ועוד יש לשאול, אם נאמר שלרמב”ם מיירי בהלכה כב גם אם שם בהיתר וכמ”ש הרי אם כן אם שכח בשוגג ושהה ושם בלא קרימת פנים, אין שום קנס לשוכח ושהה באיסור. והרי כל שוכח ושוהה קנסו אותו. כמו שכח על אש שאינה גרופה וקטומה. וכן לגבי שהא בתנור פת במזיד, אכן קנסו כפי שקנסו כל שוהה באיסור. ומדוע ברדית הפת לא קנסו לפי מהלך זה?
מהלך המגיד משנה בפרק ה’ הלכה יט: אם הכניס לתנור בהיתר מותר לרדות בסכין, אבל לא רק מזון ג’ סעודות. אבל דעת הרמב”ן במלחמות כאן שאין הבדל בין שכח ובין בהיתר ותמיד מותר רק ג’ סעודות ובשינוי. וע’ מגיד משנה שהביא את הרמב”ן וחולק עליו.
ובר”ן כאן חולק על הרמב”ן וסובר שאין איסור ברדיית הפת: ע’ רי”ף כאן: “הא מילתא מקשו ביה רבנן, מכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה וכ'” והקשה הרי”ף מדוע נאסרה בכלל. ותי’ הרי”ף שאסור כיון שמותר לרדות רק משום כבוד שבת אף שזו רק חכמה. אבל שלא לצורך סעודת שבת אסור, ולכן דנה הגמ’ בריש המסכת אם מותר לרדות כדי שלא יעבור על איסור סקילה. ועל זה הביא הרמב”ן את דברי הרי”ף, וחלק עליו וסובר שרדית הפת אינה אפילו איסור דרבנן. ולכן אם הכניס בהיתר מותר לרדות כדרכו.
ונראה שזו גם דעת הר”ח שהביא התוס’ בראש השנה כט ע”ב, שהבעיה בגמ’ שבת ג’ ע”ב היא בגלל שמדובר ברדיה לפני שנאפה. ונראה שסברתו היא שאין איסור ברדיה. ולשיטתו צריך לומר שאם שכח, בדף קי”ז מיירי בקנס בגלל ששהא באיסור. ובזה מתורץ מה ששאלנו מדוע למזיד גזרו ולשוגג לא גזרו. והר”ן סובר כן כמו הר”ח ונראה שזו סברת הגאונים שהביא הרי”ף.
מחלוקת לגבי מקור הלימוד: ע’ שבת קי”ז ע”ב בתוס’ ד”ה והתנא ששאלו מדוע הובא הלימוד מפסוק שנאמר ביום טוב ולא בשבת, ותרצו שאם ממעטים ביום טוב ממעטים גם לשבת. וע’ הסבר הרמב”ן בחידושים שם, שעולה שזה מיעוט מפורש בפסוק.
ויתכן שדעת הר”ח ודעת הר”ן שזה מיעוט מפורש מהפסוק ולכן לא ניתן אפילו לגזור איסור דרבנן בדבר שהתורה בפירוש התירה. ע’ ט”ז יו”ד קיז ס”ק א’ שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שחז”ל התירו בפירוש.
(ושאלת הגמ’ שבת ג’ ע”ב אם התירו: למגיד משנה השאלה היא אם אי אפשר לשנות. לר”ח השאלה, משום שעדיין לא נאפה, לרמב”ן השאלה היא אם מותר בלא לחזר על הסכין. וע’ בראשונים שכתבו עוד תירוץ, ששם השאלה היא אם שם בתנור יותר ממזון ג’ סעודות, ולכן אין היתר שינוי. אבל זה לא נראה מתקבל על הדעת, שהרי אם רודה לפני אפיה הרי אין משמעות לכך שזה מזון ג’ סעודות).
ונראה שיש הבדל בין ההלכה בפרק ג’ הלכה יט ובין פכ”ב הלכה א’: לעיל לא כתב הרמב”ם שאחרים גם הם יכולים להציל מזון ג’ סעודות. ואילו כאן כתב הרמב”ם שאחרים יכולים גם הם להציל מזון ג’ סעודות. ונראה, שזו הוכחה ששתי ההלכות אינן שוות. וצריך לומר שכאן מיירי בהיתר, ואף בהיתר יש צורך ברדיה רק ג’ סעודות ושינוי. וזה כדעת הרמב”ן שהביא המגיד משנה.
ויש עוד לומר: הרי בפרק ג’ כתב הרמב”ם דין שוגג ומזיד, ובמזיד הרי אסור עד מוצאי שבת ועד כדי שיעשה. ויש לשאול, אם אסור עד כדי שיעשה, אם כן הרי רדה את הפת בשבת. ואע”ג שהכניס באיסור אין איסור לרדות. וצריך לומר שאיסור הרדיה בכל האופנים נאמר רק בפרק כב בהלכה א’.
ולסיכום, אם כן מסתבר שהרמב”ם הוא כמו הרמב”ן שגם בהיתר יש הגבלת ג’ סעודות ובשינוי. אם כן בהלכה שלפנינו הרמב”ם מדבר על רדיית הפת בכל אופנים שהכניס, בין בהיתר ובין באיסור שוגג או מזיד יש היתר רק מזון ג’ סעודות ובשינוי. וזה דין מדיני הרדיה ולא קנס בהלכות שהיה בשוגג וכדעת הרמב”ן.
אבל דעת הר”ן היא שבהיתר אין איסור רדיה בכלל, וכל הצורך בג’ סעודות ובשינוי זה דין מדיני שהייה.
(ומה שהרמב”ם מדבר כאן על “הצלה”, הרי שם בהיתר ובישוב הדעת. ואם יש צורך בהצלה רק של מזון ג’ סעודות בדליקה, מה טעם צריך רק ג’ סעודות כאן, אם אין זו הצלה? ונראה שאם לא יוציא הרי ישרף, ולכן המדובר כאן הוא על הצלה).
חידוש המגיד משנה שבשינוי מותר לצורך שבת זהו ברמב”ן במלחמות. ויש אולי לדמות את זה לדין שחיקת פלפלין בקת הסכין לעיל פכ”א הלכה כ’. אלא שדין זה אמנם מסתבר, אבל לדבריו, פכ”ב מיירי בשכח ושם בתנור באיסור. ולעיל בשעור על פרק ט’ הלכה ה’ נדון יותר שאלת השינוי מדין צינור שעלו בו קשקשין. וזו גמ’ בכתובות ס’ והובאה ברי”ף פרק חבית (דף סא ע”א):
גונח יונק חלב שבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו ביה רבנן… צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן.
א”כ איסור דאוריתא על ידי שינוי מותר לצורך חולה, או במקום פסידא. ולדעת המגיד משנה איסור דרבנן על ידי שינוי מותר לכתחילה. למעשה דעת המשנה ברורה בסימן שכח אות נז שמותר לעשות על ידי שינוי רק אם הוא חולי כל הגוף. ומשמע שאין היתר גורף כפי שכתב המגיד משנה. ובשו”ע הגרש”ז סימן שכח סעיף יט משמע שעל ידי שינוי מותר לעשות לחולה אפילו מלאכה דאוריתא. אלא שאמנם דין הצינור הובא בשו”ע סימן של”ו סעיף ט’, אבל המשנה ברורה שם אות מו, כתב בשם פרי מגדים שמדובר בעשבים תלושים, ולדעתו רק בכה”ג מותר על ידי שינוי ובמקום פסידא. ועיין לויית חן לגרע”י שכתב לא כדברי המ”ב אלא כראשונים שדין זה הוא אפילו אם מדובר על איסור מן התורה. אלא שבדין הצינור כבר כתבו הראשונים שאין ללמוד מזה.