כתב הרמב”ם:
מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור. ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים, אבל סכין ומקנחין את הישנים. כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם הייתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.
ובפרק ט’ הלכה יא כתב הרמב”ם:
המכבס בגדים, הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול. ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.
היוצא מפשט הרמב”ם: אסור לכבס עור, ומשמע כל עור בין רך ובין קשה. ואין סחיטה בעור. מתוך הלכה זו יוצא לכאורה שאין סחיטה בעור.
הסוגיה בזבחים צ”ד ע”א:
למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה (על) של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא כמאן כרבנן.
אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב (ויקרא יג) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין כי פליגי בקשין. והאמר רב חייא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא בקשין וכרבנן.
הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי ניקו נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן מי לא עסקינן בכלי אכסלגיא הבאים ממדינת הים וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס אלא אמר רבא צרעת כיון דמגופיה קא פרחה מחלחלא ליה ומשוי לה רך.
אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס. והא דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא שכשוך אין אבל כבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים.
אי הכי בגד נמי בגד שרייתו זהו כיבוסו [רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס] אלא זרע פשתן מאי טעמא וכ”ת משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי. א”ה שלחים נמי התם קעביד לישה.
דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת. אמר ליה רב פפא לרבא והאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאני במיא שכשוך אין אבל כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו שכשוך מותר כיבוס אסור
הקשיים על הרמב”ם:
א. הרמב”ם כתב שיש כיבוס בעור, ובגמ’ זבחים צ”ד ע”ב מבואר שיש חילוק בין עור רך וקשה. וזו מחלוקת רבנן ואחרים. ורמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ח’ הלכה ב’ כתב שיש חילוק בין עור קשה ועור רך. וע’ לחם משנה שם שהקשה סתירה בין הלכות שבת ובין הלכות מעשה הקרבנות.
ב. הכלל המובא בגמ’ זבחים שם, ומוסכם בראשונים, שבבגד “שרייתו זהו כיבוסו”, הרמב”ם לא הביאו. ורק יתכן שיש משמעות מהלכה שלפנינו שאסור לתת על כר וכסת מים משום ששרייתו זהו כיבוסו. וכן הרי”ף בסוף פרק תולין כתב בסתם שאסור לכבס מנעל, ולא הביא הכלל של שרייתו זהו כיבוסו.
ג. הכלל המובא בגמ’ שם “כל כיבוס דלית ביה כיסכוס לא שמיה כיבוס” ג”כ לא הביא הרמב”ם לגבי עור. ואדרבא לכאורה משמע ההיפך, שהרי יש כיבוס בעור ולא כתב שתלוי בכסכוס.
ד. בפרק ט’ הלכה י”א כתב רמב”ם שאין סחיטה בעור, ולכאורה אם יש כיבוס בעור יש גם סחיטה בעור, ומנין לרמב”ם שאין סחיטה בעור?
מהלך הנשמת אדם בהלכות שבת כלל כב אות ד’: יש לומר שאכן לרמב”ם אין את הכלל “שרייתו זהו כיבוסו”, ומה שאסור לתת מים על כר וכסת הוא משום חשש שמא יסחוט. ובעור אין חשש שמא יסחוט.
וראיה שאין לרמב”ם גזירה שמא יסחוט: הקושית של תוס’ בדף קי”א: מהא דמותר לעבור במים ביום הכפורים, ולא חיישנן להא ששריתו זהו כיבוסו. וכן מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה, ולא חיישינן לשריה במים של הבגדים. וע’ תוס’ שם שני תירוצים מדוע לא חיישינן. או משום שבבגד נקי אין איסור שריה, או משום שבדרך לכלוך אין חשש שמא יסחוט. ואפשר עוד להוסיף: רמב”ם פרק ח’ הלכה יא בדין מים בסודרים שהתיר הרמב”ם. ובפרק י”ב הלכה ו’ בדין מים על טלית. (ובגר”א סימן ש”ב כתב על הלכות אלו שהרמב”ם ס”ל שבבגד נקי אין איסור שריה. (וע’ גם שער המלך על רמב”ם).
וע’ נשמת אדם שהקשה על הכל בו שכתב:
ואין סחיטה בעור לפיכך אם היה על העור לכלוך נותן עליו מים מיהו לכבסו אסור אע”ג דלאו בר כיבוס
וצ”ע שאם מדובר על עור רך הרי יש בו כיבוס, ואם מדובר על עור קשה הרי מותר.
אבל עדיין קשה גם על מהלך הנשמת אדם, שגם הכלל “כל כיבוס דלית ביה כיסכוס” לא הביא הרמב”ם. וכן צ”ע הסתירה בין הלכות מעשה הקרבנות לבין הלכות שבת.
מהלך המשנה ברורה בזה: איסור כיבוס בעור, לדעת הרמב”ם מדובר על איסור דרבנן. שהרי הביא את זה כאן בין השבותים. והאיסור בבגד הוא משום ששריתו זהו כיבוסו. והחידוש שבדברי המשנה ברורה שיש בשבת איסור כיבוס דרבנן בנעל. אבל לגבי דאוריתא אכן יש הבדל בין רך וקשה. ובזה מיושבת הקושיה על הכול בו, שהקשה החיי אדם. שהרי מדרבנן יש איסור.
אבל עיין בית יוסף ד”ה מותר ליתן מים, ופרישה אות י’ שהבינו את דברי הטור שכתב שאסור לכבס מנעל במים, היינו לשפשף צד אחד על השני. ומשמע שבלא כסכוס מותר, ואין אפילו איסור דרבנן. (וכ”כ ציץ אליעזר חלק ה’ סימן י’ אות ה’ שלא כמשנה ברורה).
ונפ”מ בין מהלך המשנה ברורה למהלך החיי אדם הוא האם יש איסור כיבוס במפת ניילון. שלכאורה דינה כדין כלי עור. וע’ רש”י שבת קכ”ח ע”ב שאין סחיטה בשיער משום שהשיער קשה ואינו בולע. וזה גם הטעם שאין בהדחת כלים משום מלבן, כיון שאינם בולעים את הלכלוך.
וע”ע על כיבוס במפת ניילון: ספר עמק הלכה (יו”ל ע”י בית מדרש ‘עמק הלכה’ באבוב בת ים) עמוד טו. וע”ע שבט הלוי ח”ה תשובה ל”ז אות ב’ שאוסר. אגרות משה יו”ד ח”ב תשובה ע”ו. ע’ שש”כ פי”ב סעיף מא ע’ קכח.