בסוף הלכה ג’ כתב הרמב”ם איסור להביא סילון של צונן בתוך מים חמים אפילו בתוך חמי טבריה, הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. בגמ’ לט ע”א משמע שהאיסור הסילון של אנשי טבריה היה משום הטמנה, ושם בגמ’:
אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום אמר עולא הלכה כאנשי טבריה א”ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו
ואם האיסור משום הטמנה, מדוע הביא הרמב”ם הלכה זו כאן ולא לעיל בפרק ד’? וע’ בספר שביתת השבת מלאכת מבשל סימן קכ”ז שמעיר, בנושא שנדון בשעור שעבר, אם יש איסור להשתמש במים שהוחמו בהיתר, שממעשה של אנשי טבריה משמע שכל האיסור היה משום הטמנה, אבל אם לא היתה בעיה של הטמנה, היה מותר ברחיצה של פיו”ר. וזה שלא כדברי המגן אברהם שממנו משמע שאסור לרחוץ פי”ו גם במים שהוחמו בהיתר.
(ובתהלה לדוד העיר שכנראה זו מחלוקת ראשונים: ע’ רשב”א קל”ד ע”ב (תצג) שכתב מדוע להתיר רחיצה לפני מילה והרי קודם מילה זה מכשירין, ואנו פוסקים במכשירי מילה שאינם דוחים את השבת? ותירץ שחמין שהוחמו בשבת זה קנס ולא קונסים לצורך מצוה. ולמה לא תירץ שמיירי שהוחמו בשבת בהיתר שאז מותרים ברחיצה? ע”כ שס”ל שגם אם הוחמו בהיתר אין זו סיבה להתיר משום שאין הבדל בין אם הוחמו בהיתר או הוחמו באיסור. וע’ שם והביאו בשביתת השבת שם שרא”ש חולק ע”ז וצ”ב ואכ”מ).
וע’ עוד בשביתת השבת מלאכת מבשל ס”ק קכ”ה. ושם העיר מכמה גמרות שלשון פושרים מתפרש בכמה אופנים.
ואגב יש להעיר מה שכתב בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז תשובה יט, שענה לרב קאפח שדן בשימוש בדוד שמש משום הטמנה במים, שגורם לטמון מים חמים בדבר שאין מוסיף הבל (ע”י שגורם שיזרמו מים מהקולטים לדוד). וכתב שם שלא שייך כלל הטמנה רק בחמי האור, שגזרו שמא יטמין ברמץ, אבל אין איסור הטמנה בדבר שהתחמם בחמה שהרי מלכתחילה מותר לחמם בחמה ולא חששו. ולא דומה להטמנה של סילון של אנשי טבריה, משום ששם אם שייך הטמנה הוא של קר במוסיף הבל ואסור. אבל אם מטמין חם מחמה בדבר שאין מוסיף הבל, אין בעיה.
הלכה ה’ ברמב”ם:
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.
הלכה ו’:
מיחם שפינה ממנו מים, מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה.
ואם צק התבשיל מקדירה לקערה, אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.
הלכה ה’ דין האמבטי: האם הרמב”ם מיירי באמבטי שהיא כלי ראשון או שני? לכאורה פשטות דברי המגיד משנה הם שהוא כלי שני. וכן כתבו התוס’ בשבת ע’ מ”ב ע”א ד”ה אבל, ובין הראיות: שלא נקט מיחם אלא אמבטי. ועוד, אם מיירי בכלי ראשון, הרי מה ההבדל בין זה ובין ספל. עי”ש וכן בשו”ע סימן שי”ח סעיף יא כתב המחבר סתם ורמ”א הוסיף שזה כלי שני.
אבל מרש”י בגמ’ מ’ ע”ב ד”ה בכלי שני, מוכח שמיירי בכלי ראשון: כן כתב רש”י שם שכל שהאמבטי ניזונה ממקום שבו המים מתחממים, הרי האמבטיה היא כלי ראשון.
מה דעת הרמב”ם בשאלה זו? ביאור הספק: הרמב”ם בהלכה ה’ פתח בדין האמבטי, ובהלכה ו’ כתב את דין המיחם. והמשך הלכה ו’ כתב הרמב”ם שמותר ליצוק מים חמים לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיה בכלי ראשון מפני שמחממן הרבה. האם שווה דין האמבטי ודין המיחם? אם האמבטי לרמב”ם הוא כלי שני, כתוס’, צריך לומר שיש גזירה מיוחדת על האמבטי ואז המילים “שהרי מחממן הרבה” קאי על הסיבה שגזרו בכלי שני. אבל אם כרש”י שהאמבטי היא כלי ראשון, אם כן לכאורה פירוש המילים “שהרי מחממן הרבה” הוא כמו בהלכה ו’ “מפני שהוא מחממם הרבה” היינו לא את האמבטי אלא את המים ששופך לכלי ראשון.
ולכאורה ההבדל בין הפירושים אם מדובר בכלי ראשון או לא בכלי ראשון, הוא נפ”מ לשאלה האם דוד שמש שהמים מתחממים מחוץ לדוד, האם זה כלי ראשון או כלי שני. וע’ המעיין תשכ”ז בדיון שבין הרב נויבירט ופר’ לב.
הרי לכאורה האמבטי אינה עשויה כך שהיא מנוקבת מתחתיה ועומדת על מקור המים אלא המים זורמים ומגיעים תחתיה ממקור החם. לשיטות שהאמבטי היא כלי ראשון הרי מוכח שכלי ראשון יתכן גם אם מערכת החימום נעשית מבחוץ. אבל אם אמבטי היא כלי שני, הרי מוכח שלא משנה אם יש זרימה של מים חמים מבחוץ אל האמבטי ממקור חם, אין זה כלי ראשון.
וכן נפ”מ לגבי מים שזורמים מבוילר דרך ברז, האם זה נחשב לעירוי מכלי ראשון או לא. וע’ בשש”כ פרק א’ סעיף מא שיש לחשוש לכל המים שזורמים בצינורות אלו שדינם ככלי ראשון.
וע’ בחוברת המעין תשכ”ז בויכוח שבין הרב נויבירט לבין פר’ לב, שעיקר הויכוח הוא האם כלי שמתחמם על ידי גוף חימום נחשב לכלי ראשון או לא. דעת פר’ לב היא שגוף החימום עצמו נחשב בכלי ואין גוף החימום מחמם את הכלי עצמו, שהרי הכלי עצמו מתחמם רק על ידי המים. לכן כל כלי כזה המים הם כלי ראשון והכלי הוא כלי שני (!). והרב נויבירט ענה לו שם. וע’ תוס’ שבת דף מ’ ע”ב ד”ה ושמע מינה בהבדל שבין כלי ראשון וכלי שני.
ולפי מה שתארנו כאן את דין האמבטי, הרי זו השאלה בסוגיה זו, האם גוף החימום צריך להיות בתוך הכלי או יכול להיות בחוץ.
ודוגמא בגמ’ לדין זה של גופי חימום, הביא פרו’ לב שם מסוגיה מ”א ע”א בהבדל שבין מוליאר לבין אנטיכי, ופשטות הדיון שם הוא לגבי איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל. אבל ע’ ר”ן שם על הרי”ף שמוליאר לא מיקרי כלי ראשון כיון שאין אותו קבול גדול עומד על הגחלים.
הלכה ו’ ברמב”ם: והנה, בגמ’ מא ע”א על המשנה המיחם שפינהו:
אמר רב אדא הכי קאמר המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן
ובהמשך “מתקיף ליה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני” ולכן באר אביי שמדובר במים שהורידו אותו מעל האש. אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כלל.
והרמב”ם בפירוש המשניות כתב כדעת אביי. עיי”ש. וע’ כסף משנה שרמב”ם הסביר כרב אדא, וכתב הכסף משנה שהרמב”ם בכמה מקומות חוזר בו בין משנה תורה לבין ההלכה. וברמב”ם כתב שם “שהרי מחממם הרבה” וע’ פר’ לב שם שדייק מרמב”ם שכוונתו שהכלי מחממו הרבה ולא המים והוכיח מה שטען שאם הכלי אינו מתחמם ממש באש אין דינו ככלי ראשון. ועיי”ש ובתשובה של הרב נויבירט.
להשלים: מהלך על כסף משנה ומגיד משנה בנוגע לאמבטי.
בשעור נדון: הלכה ג’ בענין מים שהתחממו בהיתר ראיה מחימום כל הגוף מול מדורה שאסור משום שרוחץ כל גופו, ואילו היה איסור במים שהתחממו בהיתר היה אסור אפי’ פניו ידיו ורגליו לבד, ולהלן התיר הרמב”ם לחמם ידיו מול מדורה. ב. ראיה מסילון, שהאיסור הוא משום הטמנה כפי שמבואר בגמ’. בהלכה ה’ והלכה ו’: נדונה השאלה האם אמבטי הוא כלי ראשון או כלי שני. אם הוא כלי שני, אם כן אין האמבטי שמובא בדף מב לגבי רחיצה אותה אמבטי שבדף מ’ ע”ב לגבי שמן. אם זה כלי שני מובן מדוע לא כתב הרמב”ם קודם את דין המשנה לגבי מיחם ורק אח”כ היה צריך לכתוב את דין האמבטי אם היה זה כלי ראשון. אלא שזו גזירה מיוחדת בכלי שני