הלכה ז’:
אם שתהו שלשה ימים קודם השבת מותר לשרות בשבת ומניחו בחמה עד שיחם ושותה כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות.
ולעיל בפרק כא הלכה כב, כתב הרמב”ם שאם שתה חילתית קודם השבת מותר לשתות גם בשבת, במקומות שנהגו הבריאים לשתות את החילתית. ואם כן כאן בפכ”ב החידוש הוא שמותר לשרות בכה”ג.
ע’ גמ’ דף קמ ע”א:
רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא אתא לקמיה דמר עוקבא. אמר ליה זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי. אזל אישתי חמשא בשבת ומעלי שבת. לצפרא אזל שאל בי מדרשא אמרו ליה תנא דבי רב אדא ואמרי לה תנא דבי מר בר רב אדא שותה אדם קב או קביים ואינו חושש. אמר להו לשתות לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי לשרות מאי
אמר להו רב חייא בר אבין בדידי הוה עובדא ואתאי שאילתיה לרב אדא בר אהבה ולא הוה בידיה. אתאי שאילתיה לרב הונא ואמר הכי קאמר רב שורה בצונן ומניח בחמה. כמאן דשרי אפילו למאן דאסר הני מילי היכא דלא אישתי כלל אבל הכא כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מיסתכן
ובשו”ע סימן שכ”א סעיף יח ג”כ כתוב “מפני שהוא סכנה”, אלא שפשטות הרמב”ם לא משמע שההיתר כאן משום סכנה. יש כאן חידוש גם בהלכות רפואה בשבת, שאף שגזרו משום שחיקת סממנים, מותר לקחת מה שלוקח שלשה ימים קודם. ומאידך משמע שאם לא לקח שלשה ימים קודם אכן יש גזירת שחיקת סממנים ואסור. וע’ לעיל שדנו בשאלה אם יש איסור לקיחת תרופה לברי, כגון ויטמנים. וכ’ שמרש”י שבת קט משמע שמותר רק לצמאו, שכ’ שם “כשאינו חולה”, ומשמע שגם ברי מותר רק לצמאו. אבל בב”י משמע בסימן שכ”ח שלצמאו לאו דוקא אלא:
כל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין… דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינו מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי
וע’ שו”ע שכ”ח סעיף לז ומ”ב שמחמיר. ולפי הנ”ל מפשטות דברי הרמב”ם משמע שאסור למי שלא לקח קודם השבת, לאכול את החלתית כדי שלא יחלה אף שהוא ברי עכשיו. ולכאורה ראיה למחמירים.
ע’ חידושי הר”ן שבת ק”מ שכתב:
וי”מ דמסתכן דהכא לאו דוקא אלא מצטער מחמת חליו כי כך דהתם (בגונח יונק חלב בשבת) ותרוויהו בחולה שאין בו סכנה.
ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק לד הערה עו עמוד תע”ה. וכתב שיש המקילין למי שחייב לקחת תרופות מספר ימים להמשיך לקחתן גם בשבת, וכן כדי שלא יחלה.
כתב הרמב”ם בהלכה ח’:
דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם, מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אין שורין אותו בחמין.
האם הדחה של גמר מלאכה אסורה משום בישול או אסורה משום דין מכה בפטיש באוכלין? נפ”מ האם אסור רק בחמין שהיד סולדת בהן. ובמשנה ברורה שי”ח אות לו כתב שמותר במים צוננין. ע’ ביאור הלכה שהביא פרי מגדים שכתב שהאיסור הוא משום מכה בפטיש, וממילא גם בצונן יהיה אסור משום מכה בפטיש. ומ”ב הוכיח שהאיסור משום בישול, עיי”ש. וכן דחה, שאם יש חיוב משום מכה בפטיש באוכלים, אם כן מדוע ביצה שצלה אותה בחול ובאב’ דרכים הוא רק איסור דרבנן, דאינו תולדת האור, נחייבו משום מכה בפטיש? וכתב המ”ב:
היוצא מדברינו דענין מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו למעלה וע”כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ”ד בעז”ה.
וראיה שלדעת הרמב”ם אין האיסור משום מכה בפטיש אלא משום מבשל, שהרי כתב הרמב”ם לעיל בפרק ט’ הלכה ב’ בפירוש:
וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קוליס האספנון והוא דג דק ורך ביותר, הרי זה חייב: שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן. וכן כל כיוצא בהן.
הרי מפורש ברמב”ם שקוליס האיספנין הוא משום בישול.
אבל בערוך השלחן כתב שהחיוב הוא משום מכה בפטיש. וכן משמע בפשטות הירושלמי שבת דף מט,א פרק ז הלכה ב:
ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש. כד מברר בקליפייתיה משום בורר. כד שחיק במדוכתה משום טוחן. כד יהיב משקין משום דש. גמר מלאכתן משום מכה בפטיש.
ההן סיקורה כד מבחר בגרריה בקלופיתיה משום בורר. כד מכתת במרגזייה משום דש. כד שחיק במדוכתיה משום טוחן. כד יהיב משקין משום לש. כד משקע באנטרין משום בונה. כד מקטע בגומא משום מחתך. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש.
ואומנם “ההן סיקורא” כנראה אינו מאכל, ולפירוש הפני משה זה אבן הצבע - סיקרא, אבל הדוגמא הראשונה בירושלמי היא של שום שהוא אוכל ומחייב משום מכה בפטיש.
ולפי ירושלמי מוכרחים לומר שחיוב קוליאס האיספנין הוא משום מכה בפטיש, שהרי לא יתכן לחייב משום בישול כפי שמשמע בבבלי, שהרי לירושלמי אין לך בישול בורר אלא שהאש מהלך תחתיו וכמו שכתבנו בשעור הקודם.
וע’ בשו”ת באר יצחק סימן יב שדן בדברי הירושלמי הנ”ל והוכיח שאנו סוברים כן ואין ראיה בבלי כנגדו. וע’ יסודי ישורון ח”א עמוד 99 שכתב בפשטות שיש מכה בפטיש באוכלין, ומה שכתב שכן דעת המשנה ברורה, נראה ברור שלא כן מתוך דברי המ”ב הנ”ל. ובשש”כ פ”א הערה קס”ח* הביא ראיה של הגרש”ז אוירבך ממ”א לגבי מלבן שאין איסור כשאין יד סולדת בו. וכבר במהרש”ם ח”א סימן קסד כתב שהירושלמי לא להלכה. ובחיי אדם, כלל כ’ בנשמת אדם כתב שאמנם יש מכה בפטיש באוכלין, אך רק אם לא היה ראוי כלל לאכילה קודם. אבל אם היה ראוי מתחילה לאכילה אין איסור מכה בפטיש. ולכן קוליאס האיספנין אמנם לא שייך לחייבו משום מכה בפטיש כיון שראוי לאכילה על ידי הדחק.
ע’ דברי האחרונים לגבי נס קפה. חלקת יעקב ח”ב סימן קט”ז.
ולכאורה בגמ’ שבת קנ”ה ע”א ששווי אוכלא משוינן בשבת ורק לא טרחינן באוכלא, מוכח שאין מכה בפטיש באוכלין. וע’ אגרות משה או”ח ח”ג תשובה נב בסופה שכתב כן. באחרונים שאלת מכה בפטיש באוכלין נדונה גם לגבי עשית סודה בשבת, ע’ יביע אומר ח”ג או”ח כ”א ד”ה ג’ וראיתי. והתיר כיון שגם קודם היה ראוי לשתיה. ובמנחת יצחק ח”ט סימן כו ד”ה א’ ע”ד, חושש לעשית סודה משום מכה בפטיש. ובמפתחות לאמרי בינה, שבת סי’ כ”א הסתפק בעשית הסודה. ע’ אורח משפט סי’ ס”ט ד”ה ויש לצרף, לגבי עשית קרח בשבת, שבעשית קרח אין חשש למכה בפטיש משום שהקרח נמס.
ובגמ’ ע”ה ע”ב לגבי האי מאן דמלח בישרא, אינו חייב משום מעבד משום שאין עיבוד באוכלין. ולכאורה קשה, מדוע לא יתחייב משום מכה בפטיש? עיין באר יצחק סימן יג ענף ח’ ד”ה ונדון (ל’ ע”ג) כתב שאין מכה בפטיש משום שזה נגמר מאיליו אחר זמן. ולכן אין לאסור מולח משום מכה בפטיש. ואם כן גם מטעם זה יש לומר שאין איסור בעשית קרח משום מכה בפטיש.