כתב הרמב”ם:
המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפי האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה: שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה: שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה: גזירה, שמא יסחוט.
מה שכתב הרמב”ם לגבי ספוג, כתב הראב”ד על זה:
וקשיא לי כי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסוחטו.
ודברי הראב”ד הובאו כסניף בשו”ע סוף סימן ש”כ בנדון מסוכריתא דנזייתא. וצריך עיון האם מחלוקת הרמב”ם היא במציאות, אם יש סחיטה באופן זה כפי שמשמע ברמב”ם שכתב: “שלא יסחוט”. ודעת הראב”ד שבמציאות זה סוחט, ומותר משום שהוי כמרוקן כלי. או מחלוקת בהלכות שבת: שהרי ברמב”ם ריש פרק כא כתב שיש שני סוגי דרבנן, גזירה משום עשית מלאכה, או משום שדומה למלאכה. ואם כן לרמב”ם סחיטת ספוג אסורה משום גזירה שמא יסחט ספוג בשביל ליבון. וזה כוונתו במ”ש “שלא יסחוט”, היינו לשם ליבון. ודעת הראב”ד שסחיטת ספוג אסורה משום שדומה למלאכה, ולכן כשיש לו בית אחיזה הרי זה כמרוקן כלי עם מים, ולכן אינו דומה למלבן ואינו אפילו מלאכה דרבנן.
אבל ישנה אפשרות שלישית שעולה מתוך מחלוקת נוספת של הרמב”ם והראב”ד בהלכות כלים פי”ד הלכה ו’:
ספוג שבלע משקין טמאין אף על פי שהוא נגוב מבחוץ אם נפל לאויר כלי חרס טימאה שסוף משקה לצאת.
אבל הראב”ד שם כתב הטעם “שאני ספוג משאר בולעין מפני שהוא כלי שמצניעין בו משקין”.
כלומר, לראב”ד כל ספוג הוא בגדר כלי ממש, שמצניעין בו משקין. ולכן לגבי סחיטה בשבת, אם יש לו בית אחיזה הרי הוא כצלוחית ואינו נראה כמלבן. מה שאין כן בלא בית אחיזה גזרו. אבל לרמב”ם ספוג אינו כלי בשום אופן, ולכן האיסור הוא בשבת רק בלא בית אחיזה, והטעם שאם יש לו בית אחיזה מותר מפני שאינו סוחט במציאות.
וספוג ללא בית אחיזה לרמב”ם אינו כלי: כך מוכח מהלכות פרה אדומה פרק ט, ה”ה:
היה ספוג בתוך המים בעת שנתן האפר הרי המים שבספוג פסולין, מפני שאינן בכלי.
ולפי מה שכתבנו הרי גם שיש לו בית אחיזה יהיה אותו הדין לדעת הרמב”ם, אבל לדעת הראב”ד יש להסתפק אם יש לספוג עם בית אחיזה דין כלי לענין אפר פרה. אמנם יש להעיר מרמב”ם הלכות מקואות פרק ו הלכה ז:
הספוג והדלי שהיו בהן שלשת לוגין מים ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשת לוגין שנפלו לא כלי שנפלו בו מים שאובין.
ולכאורה הרי כתוב כאן שספוג הוא כלי? אלא יש לומר שבדין ג’ לוגין שנפלו, גם כלי שאינו כלי לגבי שבת או מסכת כלים הוי כלי.
לגבי מלבן וסוחט, ראשית יש להשוות לפרק ט’ הלכה יא:
המכבס בגדים, הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול. ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.
יש לדון כאן בהלכה זו בשני דברים: א. במה שכתב הרמב”ם בהלכה זו:
אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי אשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבוא לידי סחיטה
והרמב”ם לא מחלק בין אשישה מלאה מים או מלאה משקין. הרי שיש דין מכבס גם בשאר משקין.
ויש להוכיח שיש סחיטה של מלבן גם בשאר משקין מההלכה הנ”ל בפרק ט’ שהרי כתב שאין סחיטה בשיער. ולכאורה הרי מקור הסוגיה הוא לגבי שמן: ע’ גמ’ קכ”ח ע”ב לגבי יולדת שצריכה שמן שחבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו סיפק מביאה בשערה, ושואלת הגמ’ שם שהרי תיפוק ליה משום סחיטה ותרצה שאין סחיטה בשיער. ואם כן מקור הדין הוא לגבי סחיטה בשיער משמן. ומשמע שאם יש סחיטה בשיער הרי יש איסור גם בשמן. אלא שאמנם מגמ’ מוכח כן אבל מרמב”ם שדן על סחיטה בשיער, לא כתב שמן, ואילו רק מהלכה הנ”ל בפרק ט’ יש לומר שאכן מיירי שם בסחיטת שיער ממים דוקא, ולא כגמ’ הנ”ל. אבל ע’ מגיד משנה בפרק ט הלכה יא שדעת הרמב”ם שיש סחיטה גם ביין. ולדברינו הרי מרמב”ם עצמו שם לפחות הדברים לא מוכחים. ונפ”מ אם איסור סחיטה של משקין אחרים הוא משום דש או משום מלבן, הוא כשהולך לאיבוד. וע’ באריכות בביאור הגר”א סימן ש”ב אות לז.
וע’ תוס’ כתובות ו’ ע”א ד”ה האי מסוכריתא, שבשאר משקין לא שייך מלבן, משום שרק מלכלכים את הבגד. והוכיחו התוס’ מהא דמססנין את היין בסודרין ולא חוששים לסחיטה. ודעת הרמב”ם לגבי סינון בסודרים, ע’ לעיל פרק ח’ הלכה יד:
המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן, חייב: והוא, שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר.
הרי שהרמב”ם התיר לסנן במשמרת גם מים ולא רק יין. אם כן במשמרת בכלל לא חוששים לסחיטה.
וכתב הגר”א שלדעת הרמב”ם סחיטה משום דש רק בפירות ולא בבגד, ובבגד יש רק מלבן לדעת הרמב”ם.
ועוד כתב הגר”א שלרמב”ם איסור שריה הוא רק בבגד מלוכלך (ש”ב ס”ק לז) והראיות: ע’ פרק ח’ הלכה יד שהתיר גם מים בסודרין, ולכאורה הרי זה משום שאם אינו מלוכלך לא חוששים. ועוד ראיה: פרק י”ב ה”ו שהתיר לתת מים ע”ג טלית, משמע שלא חוששים לסחיטה, ולכאורה הטעם הוא משום שהבגד נקי. אבל בסוף דבריו כתב הגר”א שיתכן שטעמו של הרמב”ם הוא כמ”ש הב”ח שלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם נתכוין לכבס. אבל אם נתכוין אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וע’ ביאור הלכה על סעיף ט’ שבסעיף זה משמע שרק בדרך לכלוך הוי שרייתו זהו כיבוסו.