רמב”ם שבת פרק כב הלכות ט-י - בענין בישול בחמה ובדין כובש בשבת

כתב הרמב”ם:

מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות חמה: שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונין בשמש, כדי שייחמו. וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים, בשביל שייצונו. ונותנין תבשיל לתוך הבור, בשביל שיהא שמור.

המקור להלכה זו בגמ’ שבת לט ע”א, והעולה שחמה מותר ותולדות חמה אסור. הטעם שמותר בחמה, ע’ רש”י לט ע”א ד”ה דשרי “דאין דרך בישולו בכך”. אלא שהשאלה היא מדוע אין דרך בישולו בכך, אם משום שאין זו הדרך לבשל משום שזה כמו בישול כלאחר יד ומשום שאין דרך רגילות של אנשים לבשל כך (וע’ מערכי לב עמ’ תלו שכתב שתי דרכים להבנת רש”י, ואיני מבין את ההבדל שביניהם) אבל אם יבשלו כך וכך תהיה הדרך הרי זה יחשב לאיסור ממש.

וכן ביאר את סברת רש”י בקובץ שעורים על פסחים דף כד ע”ב סימן קג, על מה שכתבו התוס’ שם שלא רק האוכל חלב חי פטור אלא גם האוכל חלב שנתבשל בחמה. וכתב שלדעת התוס’ בחמה אינו נחשב מבושל בכלל דאילו לשיטת רש”י הרי זה בישול שאינו כדרכו. ואם כן לענין חלב שבשלו יתכן שכן ראוי לאכילה ואינו פטור כמו חלב חי.

אלא שאין לבאר ברש”י שאין דרך בישול משום שהוי כמו לאחר יד, ע’ באגרות משה ח”ג סימן נב שהוכיח שאי אפשר לומר כן שהרי המבשל בחמי טבריה הוא מחלוקת ר’ יוסי ורבנן אם הם תולדות חמה או תולדות האור משום שחלפי אפתחא דגהנום (גמ’ לט ע”א), ואם משום שאין דרך לבשל כך, מאי נפ”מ אם הם תולדות האור. ע”כ שההיתר לא משום כלאחר יד. וכן מוכח מסודר, שאם גלגל בסודר של תולדות האור חייב ואם בסודר שהוחם בחמה פטור. אלא הכוונה שאין דרך בישול בכך לא משום כלאחר יד אלא משום החמה עצמה. ואם כן גם לרש”י בישול בחמה פירושו שאין זה חפצא של בישול.

ראיה נוספת שאין הפשט שזה כמו בישול כלאחר יד, שהרי בגמ’ פסחים מ”א ע”א מבואר שגם המבשל פסח בחמי טבריה חייב משום צלי אש, ולא לאו דבישול. והרי לענין פסח אין נפ”מ באופן הבישול אם כלאחר יד או לא אלא התוצאה קובעת, שהרי ברור שהמבשל פסח באש כלאחר יד הרי זה מבושל.

וע”ע פסחים ל”ז ע”א, הדובשנין והאיסקרטין וכ’ שעשאן בחמה. הרי שרגילות לעשותן בחמה, ע’ מערכי לב שהוכיח מכאן שדרך לעשותן “וזוהי ראיה שאין עליה תשובה” עיי”ש.

אבל בקרית ספר שבת פרק ט’ כתב הטעם משום שבישול כזה לא היה במשכן. “דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן”. אלא שעדיין צריך הסבר, שאף אם לא היה במשכן, אמנם אינו אב אבל יהיה תולדה? וצ”ב.

ונפ”מ משיטות אלו אם בישול במיקרוגל יהיה איסור דאוריתא או שאינו איסור דאוריתא. ובאגרות משה שם אכן כתב שבמיקרוגל אם יהיה נפוץ להשתמש בו הרי שוב יהיה זה איסור תורה.

דין בישול במיקרוגל, ומה הטעם להיתר הבישול בחמה. ע’ מערכי לב ע’ תכב. ומאמר בעמודים תנד-תעב.

באגלי טל דן בשאלה מדוע לא יהיה איסור דרבנן בבישול בחמה. ע’ מלאכת אופה סימן מד שכתב שיש הבדל אם השינוי הוא באדם העושה או שהשינוי הוא בתוצאה. וכששינוי בנפעל אין שום שם מלאכה על זה. וכתב שבישול בחמה הוא שונה מהותית מבישול על האש ויש שבח עצים בפת. ולכן מותר גם לכתחילה. אבל בדבר שאין שינוי במעשה כגון הקוצר מעציץ נקוב, יש איסור דרבנן. וע”ע שם מה שישב מכתיבת גט בשמאל שכשר לגבי גט ופטור בשבת. וע”ע שם בפתיחה. בסופה (וע”ע ישועות משה ח”א סי’ לב).

ולפי דברי האגלי טל מובן גם גמ’ פסחים מ”א לגבי מבשל פסח בחמי טבריה שאינו חייב משום בשל מבושל אלא משום כי אם צלי אש. וכן נכון מה שכתב בקובץ שעורים כתובות סי’ רב שנראה שה”ה לענין מבשל בשר בחלב בחמה ג”כ פטור משום שאין דרך בישול בכך. (ואולי לגבי בשר בחלב, באיסור הבישול, יהיה איסור רק אם מבשל כדרכו ולא כלאחר יד, ואם כן הרי זה נכון גם בלא סברת האגלי טל). וע’ לעיל בשם קובץ שעורים פסחים

לסיכום: לדעת האגרות משה גם לרש”י טעם הפטור משום שלא היה במשכן. (אלא שבנגוד להבנה הפשוטה שאם כן בישול במקרוגל יהיה פטור, כתב באג”מ שלפ”ז אם יהיה דרך בישול בכך, יתחייב, אלא שלכאורה אף אם לכל אחד יהיה מכשיר מקרוגל, הרי תמיד בישול רגיל לא יעשה במכשיר והוא ישמש בעיקר לחימום). ודעת התוס’ בפסחים שהמבשל חלב חי בחמה פטור, הרי שלדעתם אין זה חפצא של בישול. והבנת האגלי טל ברש”י שגם כן אין כאן חפצא של בישול וזה גדר של שינוי, אבל לא שינוי מצד העושה אלא שינוי בתוצאה. ולכן שינוי מסוג זה גם מותר לכתחילה. ובזה מיושבות הראיות של האגרות משה שזה לא שינוי.

רמב”ם הלכות שבת פרק כב הלכה י’ - בדין כובש בשבת

הלכה י’ בענין כובש בשבת אסור מפני שהוא כמבשל. ודין מליחה בשבת. כתב הרמב”ם:

ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור, מפני שנראה ככובש כבשין בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.

לדעת הרמב”ם הרי זה שבות של מבשל. אבל ע’ רש”י בגמ’ ק”ח ע”ב במשנה כתב שזה שבות שהוא כמעבד (הערת אור שמח כאן).

והר”ן על הרי”ף במסכת ע”ז ע”ד ע”ב, לח ע”ב בדפי האלפס כתב חידוש:

והרמב”ן ז”ל הביא עוד ראיה שאפילו כלי שני הוא בולע מחום שאינו מספיק לבשול, דבפרק כל הבשר אמרינן דקדרה שמלח בה אסור לאכול בו רותח משום דמלחי הרי הוא כרותח ואף על פי שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו דקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפ’ כלל גדול.

ולא הבינותי זה ששם בפ’ כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור, אבל שלא יהא בו משום בשול לא למדנו.

הרי שלדעת הר”ן מליחה אסורה משום בישול ממש. (כמובן שלדעת הר”ן אם כן אין אש תנאי לבישול. וצריך לומר שבישול בחמה לפי שיטתו הוא משום שאין דרך בכך מה שאין כן לגבי מליחה).

אבל קשה מאד מגמ’ פסחים מ”א ע”א לגבי בישול בחמה: “מאי שנא דלא דתולדות האש בעינן”, הרי שלגבי בישול בשבת צריך רק אש ותולדותיה? (קושית שער המלך הלכות חמץ ומצה פרק ח’ הלכה כד).

וע”ע בפרי חדש יו”ד סימן ס”ח (בפ”ח השלם) דחה את דברי הר”ן, שהרי בסוגיה שם אמרו שאין מליחה באוכלין, וכוונת הגמ’ שמותר מן התורה, ואילו לפי הר”ן הרי חייב משום מבשל. ובטל אורות על מרדכי הלכות מלאכת מעבד דן באריכות בשאלה זו ובתוך דבריו כתב:

ואני בעוניי תמהני ונפלאתי הפלא ופלא על זה שנחלקו אבות האולם הרמב”ן והר”ן ז”ל ויותר תימה על הר’ פ”ח דהוצרך להביא כמה ראיות להכריח שאין במולח חיוב משום מבשל שהא לענין חיוב בישול בשבת ליכא חיובא אלא כשהבישול הוא על האש דוקא כדאיתא בפרק כירא דמ”א ע”ב דהמבשל בשבת בחמי טבריה פטור…

ומאחר שהדין כן לא ירדתי לסוף דעתם דהא אי אפשר בעולם שיהיה בכבוש ומליח משום מבשל בשבת דתולדת אש בעינן וליכא.

(וע”ע נודע ביהודה מה”ת או”ח סימן כג, ובחלק יו”ד מה”ת סימן מג. ע”ע יסודי ישורון עמ’ 79 והאריך בדברי שער המלך הלכות חמץ ומצה פ”ח הכ”ד בזה).

וכתב שער המלך שם שגם לר”ן אין בישול במליחה, ורק כתב הר”ן שמגמ’ אין עיבוד באוכלין אין ראיה שאין זה מבושל. שהרי יתכן שזה אמנם בישול, ופטור בשבת כי אין זה בישול להלכות שבת, אבל החפצא מבושל, וממילא נפלה ראית הרמב”ן שכתב להוכיח ממלח שאין קשר בין בישול ובליעה. וא”כ יש קשר אלא שלהלכות שבת יש הבדל.