כתב הרמב”ם בהלכה כז:
העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי: גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת.
כיצד, טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת, אם נשאר ממנה גג טפח מתוח, הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.
הלכה כח:
אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל, שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.
הלכה כט:
כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה. וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.
עולה מן ההלכות הנ”ל והצריך בירור:
א. הגדרת אוהל קבוע ואוהל עראי אינה תלויה בזמן אלא תלויה בסוג האוהל. שהרי הרמב”ם כאן לא כתב את הזמן כגורם לאוהל עראי או קבע. ולכאורה הרי זה מסתבר משום שלא מצאנו שאם יבנה בנין לשעה, על מנת להרוס אחר כך שיהיה פטור משום בנין עראי. ואם כן גם בתולדה שהיא אוהל הדין כן. (וע’ ערוך השלחן). ואם כן מה הגדרת קבע ועראי לדעת הרמב”ם.
ב. משמע שאין צורך בדפנות כדי שיהיה אוהל, שהרי כתב הרמב”ם בהלכה כז “טלית שהיתה פרוסה על עמודים או על הכתלים”. ומשמע שגם פרוסה על עמודים דינה כפרוסה על כתלים, וממילא שאין צריך דפנות לאוהל. מה דעת הראשונים בענין זה?
ג. הרמב”ם להלכה כח כתב היתר מטה וכסא טרסקל משום “שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי”. מה הסבר ההיתר לדעת הרמב”ם?
ד. צריך בירור האם הכלל בהלכה כז “העושה אוהל קבוע” הכוונה לאוהל שיש בו טפח כדלהלן הלכה כ”ט וממילא הוי קבוע כשיש בו טפח או שצריך שיהיה קבוע אף אם יש בו טפח?
ה. הרמב”ם לא הזכיר כאן איסור עשיית דופן לבד משום אוהל. וצריך עיון האם יש איסור לדעתו. וע’ הלכות סוכה פרק ד’ הלכה טז.
לגבי הגדרת קבע ועראי: ע’ גמ’ קל”ח:
תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה
וע’ פרש”י שמיירי לשטוח טליתו על ארבע יתדות לישן תחתיה וראשיו מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והיא ליה לכתלים להגן מן החמה דהוי אהלא. וע’ רי”ף נ”ו ע”ב באלפס שמיירי כשאין בה טפח ובכל זאת אסור לכתחילה, והרא”ש חולק על הרי”ף, סימן ב’ שכתב:
תמהני על רב אלפס ז”ל שכתב כן הא אמרן בשמעתין כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה ומוקי לה שאין בגגה טפח ולא פחות משלשה סמוך לגגה טפח ומאי שנא טלית כפולה שהיא יותר מנין עראי מכילת חתנים.
אלא הסביר הרא”ש שמיירי שיש בגגה טפח. אבל בלא שפוע טפח מותר. והרמב”ם כתב בהלכה כט שאם אין טפח הרי זה אוהל עראי. ומשמע שאם יש טפח הרי זה אוהל קבע. ולדעת הרמב”ם ההיתר בכילת חתנים, כתב בהלכה ל’ “הואיל והיא מתוקנת לכך”. וזה כשיטת הרי”ף. וע’ שו”ע סעיף ח’ שפסק כן. ואת קושית הרא”ש מאי שנא טלית כפולה מכילת חתנים, ע’ ברמב”ם בהלכה ל’ שהוסיף “הואיל והיא מתוקנת לכך”, וכתב הנודע ביהודה (ד”ה ולכן נלענ”ד שדבר) שהרמב”ם כתב דבר זה כדי לישב את שאלת הרא”ש. ולפי הרמב”ם והרי”ף משמע שאם יש טפח הרי זה אהל קבע. וזה ההבדל בין עראי וקבע. וע’ ר”ח שחייב חטאת, וכן כתב הר”ן על רי”ף בד”ה טלית כפולה, שאם יש טפח הרי זה אוהל קבע.
האם לדעת הרי”ף והרמב”ם תמיד כשעושה טפח הרי זה אוהל קבע אפילו אם עושה לזמן מועט? הנודע ביהודה בתשובה שמחמיר בענין פתיחת מטריה בשבת כתב שאכן גם לזמן מועט הרי זה איסור דאוריתא (נוב”י מהד”ת סימן ל’). אבל החזון איש בסימן נב אות ד’ כתב שודאי גם לדעת הרי”ף כל זה רק כשעושה להיות קבע. אבל אם עושה רק לפי שעה ודאי שאין חיוב דאוריתא גם לדעת הרי”ף וכתב על דברי הנודע ביהודה שהדבר תימא בסברא.
וע’ משנה ברורה סימן שט”ו ס”ק ל”ד שגם לשיטה זו רק כשעשהו לקבע, אבל בלא קבע אסור מדרבנן. וציין לרמב”ם פרק כב הלכה כז. והבנת המשנה ברורה היא ש”קבוע” אינו ההיפך מהלכה כט, אלא רחב יותר וצריך שיהיה קבוע אף אם יש בו טפח
לגבי הצורך בדפנות, כתב התוס’ בביצה לב ע”ב שבכל האופנים שהוזכר האהל צריך שיהיה אוהל עם דפנות. ובלא דפנות אין זה אוהל. ודעת הרשב”א שבת קל”ח חולק על התוס’ וסובר שיש איסור אף בלא מחיצות, אלא תלוי אם עשוי להשתמש תחתיו או לא. ושלחן לא עשוי להשתמש תחתיו ולכן מותר אבל מטה עשויה להשתמש תחתיה ולשים שם סנדלים ולכן אסור לעשותה בשבת. ובשו”ע סעיף ג’ כתב שאסור להעמיד את המטה אם שתי הרגלים הם “דפים מחוברים כמו דפני התיבה אבל רגלים של מיטות שלנו וכן רגלי השלחן מותר בכל גוונא”, היינו שאין איסור בגג לבד.
(וע’ גמ’ ב”ב נ”ח ע”א: “מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס”). ובבאור הגר”א (הובא בבאור הלכה שטו ס”ג ד”ה מטות הביא ראיה לדברי התוס’ והשו”ע שנקט כמקילים, מגמ’ שמותר ממעלה למטה. ואם יש איסור לא יתכן היתר על ידי שינוי.
ובמשנה ברורה סימן שט”ו ס”ק כ’ כתב החילוק שאם לא צריך להשתמש תחתיו, אז יש איסור רק אם יש אוהל וגם מחיצות. אבל אם עושה אוהל להשתמש תחתיו, אין הבדל אם יש מחיצות או אין מחיצות.
היתר כסא טרסקל לדעת הרמב”ם: כתב רש”י בדף קל”ח ע”א בד”ה אבל מטה: “…ואע”ג דהשתא עביד אהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא” ולפי מה שכתבנו לעיל הרי פירוש הדבר, שאין איסור עשיית אהל אלא אם עשוי להאהיל על דבר אבל אם לא עשוי להאהיל הרי מותר. ובד”ה ואסלה כתב רש”י שמותר משום “דהא אעביד וקאי”, ומשמע שההיתר אינו משום שאינו עשוי לאהל אלא משום שכבר עשוי והוא רק פותח אותו כמו דלת.
ונפ”מ בין שני הפירושים, האם מותר לפתוח מטריה בשבת. אם משום שעשוי לאהל הרי מותר, אבל אם משום שאינו עשוי לאוהל אלא משום שעביד וקאי יתכן שגם מטריה עביד וקאי והוא רק פותח אותה.
וע’ בנודע ביהודה מה”ת תשובה ל’ (ד”ה והנה יש לדון עוד) שלמד ברש”י במה שאמר דעביד וקאי, הוא להסביר מדוע אין בו משום תוקע. אבל משום עשית אוהל הטעם הוא משום שאינו עשוי להאהיל על דבר אלא ליתובא בעלמא. ולכן בדבר שעשוי להאהיל אסור ואין בו היתר של כסא טרסקל.
והחזון איש בסימן נב אות ו’ כתב שאין הבדל בין פתיחת מטריה ובין מטה כסא וטרסקל:
ואין מקום לחלק בין נעשה לאהל ללא נעשה לאהל ובין עשה גם המחיצות או לא שהרי זה חשיב כתשמיש דלת וזהו טעם ההיתר.
והחזו”א עצמו כתב האיסור משום אוושא מילתא והוי עובדין דחול:
והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד כי זה גדר לעם כולו ולדורות.
ועל פי זה התיר החזון איש לפתוח גגון של עגלת ילדים. וכן עיין שמירת שבת כהלכתה פרק כד סעיף יג.
אבל מלשון הרמב”ם בהלכה כח משמע שהיתר כסא טרסקל הוא “שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי”, ואם כן אם עושה בפירוש לאהל כמו מטריה צריך להיות אסור. וכן כתב לחלק התפארת ישראל בכלכלת שבת בענין ה”רעגינשירם”.
וצ”ב אם השאלה הזו תלויה בשאלה שנדונה לעיל, האם גם לדעת הרמב”ם יש איסור בדבר שאינו עשוי לזמן. לדעת החזון איש גם הרמב”ם לא אסר בטפח אלא אם כן עושה לקבע. ואולי משום כך למד החזון איש בדעת הרמב”ם שיש דמיון בין מטריה לכסא טרסקל. ועדיין צריך הסבר.
דעת הרמב”ם לגבי איסור עשיית אוהל בדפנות לבד: ע’ רמב”ם הלכות סוכה פרק ד’ הלכה טז:
דופני סוכה, כשרין מן הכול שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום, ואפילו מבעלי חיים. ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה: והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן; אבל אם עשהו לדעת, אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג.
וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב.
וע’ השגת הראב”ד, וע’ מגיד משנה שודאי כן הדברים גם לדעת הרמב”ם, ופשוט. ולכאורה צריך עיון שבהלכות שבת לא כתב הרמב”ם דין זה של מחיצה להתיר. ואולי משום שיש רק נפ”מ להלכות סוכה. (אבל ע’ שו”ע סימן שט”ו ס”א ברמ”א שיש איסור לעשות מחיצה כדי לשמש מיטתו שזו מחיצה להתיר, וצ”ע אם מותר לעשות מחיצה לעזרת נשים, אם זו מותרת או אסורה בשבת).
ובדעת רש”י אם יש דין אוהל במחיצות לבד, ע’ שבת קל”ח ע”א שכתב לגבי וילון שמותר לנטותו: “שאין אוהל אלא מי שעשוי כעין גג”. אבל בעירובין דף ק”ב ע”א כתב רש”י ד”ה מותר לנטותו:
דלאו אהל הוא דלא קביעא התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא.
וכרש”י בשבת כתב רש”י בסוכה ט”ז ע”ב ד”ה מהיכן:
דמחיצה בלא גג לאו אהל הוא ומחיצה כזו מותר לעשות כדאמרינן בפרק כל גגות אמר להם שמואל נגידו לי גלימא
א”כ מרש”י שבת משמע שאין גדר אהל בכלל בדפנות ואילו בעירובין משמע שההיתר משום שזה כדלת בעלמא. וכיון דלא קביעה הרי זה כסותר דלת.
והדבר תלוי גם בסוגיה בעירובין צ”ג ע”ב, צ”ד ע”א:
אתמר כותל שבין שתי חצירות שנפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר.
דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני. אמר להו שמואל שקולו גלימא נגידו בה. אהדרינהו רב לאפיה. אמר להו שמואל אי קפיד אבא שקולו (הימניה) [המייניה] וקטרו בה.
ולשמואל למה לי הא הא אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה שמואל עביד לצניעותא בעלמא. ורב אי סבירא ליה דאסיר לימא ליה אתריה דשמואל הוה. אי הכי מאי טעמא אהדרינהו לאפיה דלא נימרו כשמואל סבירא ליה (והדר ביה משמעתיה)
והשאלה היא מדוע אהדריהו רב לאפיה, משום איסור עשיית אוהל או משום איסור טלטול הגלימא? וע’ רש”י שם “אהדרינהו רב לאפיה: דקסבר אסור לטלטל הסדין שבתוכה”. היינו לא משום איסור עשית המחיצה אלא משום איסור הטלטול.
ועיין באור הלכה ריש סימן שט”ו שדן בשאלה אם יש איסור בדפנות לבד והוכיח מאבנים של בית הכסא שיש איסור. ולדברנו הרי תלוי בשני הלשונות ברש”י.
ועיין ר”ן שבת קכ”ה ע”ב, מט ע”א באלפס, שדן בשיטת רש”י והקשה מגמ’ סוכה שפסק אותה הרמב”ם שמשמע מגמ’ זו שאין לעשות אוהל עראי גם בדפנות כשעשוי להתיר. ושם הביא את שיטת ר”ת שנפסקה להלכה שיש הבדל בין מחיצה העשויה להתיר ומחיצה שאין עשויה להתיר.
ולכאורה יש ליישב את שיטת רש”י, על פי מה שכתב בעירובין מ”ד ששם תולה הגמ’ דין מחיצה שלישית בסוכה בדין פקק החלון שנחלקו ר”א ורבנן. וכתב רש”י:
בדופן שלישית, דבשתי דפנות אין קרוי אוהל וכי עביד בה דופן שלישית משוי ליה אוהל ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה והא דתני מותר בדופן רביעית דבלאו הכי הוי אהל והאי תוספת בעלמא הוא ורבנן לטעמייהו דאמרי מוסיפין אהל בשבת.
ויש לומר לשיטת רש”י שאין איסור לעשות מחיצה יחידה, והאיסור הוא לא דוקא במחיצה המתרת אלא במחיצה שלישית שהיא סוגרת שטח והיא עושה סגירה של מקום בדומה למה שעושה האהל למעלה. ולכן אין איסור בעשיית מחיצה ברש”י בסוכה ובשבת. ודעת הרמב”ם נראה שהיא כדעת רבנו תם שהביא הר”ן בשבת שם ולדעתו רק העשויה להתיר יש איסור מחיצה ואין לומר שאין שום מקרה של עשית מחיצה להתיר מלבד סוכה, ולכן לא הביא הרמב”ם דין זה בהלכות שבת, שהרי ודאי נפ”מ למחיצות רשויות.
בהלכה כט כתב הרמב”ם:
טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה.
האם היתר זה של חוטין יכול להיות גם היתר לפתיחת מטריה בשבת, מלבד הדמיון לכסא טרסקל שכתבנו לעיל? ע’ תוס’ שבת קל”ח ע”א ד”ה כרך עליה חוט או משיחה. שתי דעות אם מותר לפתוח גם כשאין טפח. וברמב”ם דבר זה לא מבואר. אלא שלדעת הרמב”ם כתב המגן אברהם, ומובא במשנה ברורה ס”ק לז שמיירי שגם אחרי הפריסה אין רוחב טפח למעלה וגם לא בפחות משלש סמוך לגגה טפח. ולכן מותר. ואם כן ודאי שאין זה יכול להיות היתר לדעת הרמב”ם. ובעצם הדברים מפורשים ברי”ף והביאם הנודע ביהודה מהד”ת סימן ל’ ד”ה ועכשיו. ואכמ”ל.
ובענין הכובע, בהלכה לא, דעת רש”י בגמ’ שם שאין האיסור משום אוהל אלא משום שמא יעוף ויבוא לטלטל. אבל הרמב”ם כתב הטעם משום אוהל עראי. וע’ נודע ביהודה הנ”ל, מה”ת סימן ל’ ד”ה והנה שדן בענין.
מראי מקומות נוספים: ע’ מאמר מהרב בקשי דורון ב”אורייתא”, שבת, עמ’ קפג בענין נטיית אוהל ופתיחת מטריה בשבת.
בשעור ראשון דובר על הדברים שיש לברר ברמב”ם, ועל הפונקציה של זמן כגורם בשיטת הרי”ף והרמב”ם בהגדרת אוהל קבע.