כתב הרמב”ם:
העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו.
ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו. אבל פותחין נקב ישן והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים: שאם היה למטה מן השמרים הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.
ובגמ’ שבת ק”ב ע”ב:
מסתת משום מאי מיחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש. העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש. עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.
וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רב משום דדרך בנין בכך. אבל עושה נקב בלול של תרנגולים דאין דרך בנין בכך אימא מודה ליה לשמואל. ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דדמי לבנין דעבדיה לאוירא. אבל שופתא בקופינא דמרא דאין דרך בנין בכך אימא מודה ליה לשמואל. ואי אשמעינן בהא בהא קאמר שמואל אבל בהנך תרתי אימא מודה ליה לרב צריכא.
בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן מסתת משום מאי מיחייב אחוי ליה בידיה משום מכה בפטיש. והאנן תנן המסתת והמכה בפטיש אימא המסתת המכה בפטיש.
אם כן הרמב”ם בהלכה שלפנינו פסק כשמואל שעושה נקב חייב משום מכה בפטיש. וכן פסק הרמב”ם בפרק י’ הלכה יח לגבי מסתת שחייב משום מכה בפטיש. ואילו לגבי עייל שופתא בקופינא דמרא פסק שם בהלכה יג שחייב משום בונה: “המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת בונה”.
ולכאורה יש לומר ששמואל סובר שעושה נקב אינו חייב משום בונה משום שאין בנין בכלים, כפי שפסק לגבי עייל שופתא בקופינא דמרא. אלא שבגמ’ קכב ע”ב מבואר שלול של תרנגולים הוא מחובר לקרקע ואם כן אין הטעם משום בנין בכלים.
ותוס’ כתבו בדף קב ע”ב ד”ה לול של תרנגולין שטעמו של שמואל הוא משום שלא חשיב ליה להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא. אלא שהרמב”ם לא יכול לפרש כך שהרי בהלכה שלפנינו כתב הרמב”ם שגם בחיוב מכה בפטיש צריך נקב שעשוי להכניס ולהוציא. (העיר על זה בקהלות יעקב שבת סימן לו בענין בנין וסתירה בכלים) ואם כן צריך להבין את טעמו של הרמב”ם.
ועוד קשה על הרמב”ם שבפרק י הלכה יד כתב:
העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולין, כדי שייכנס להם האור, חייב משום בונה.
הרי שכתב הרמב”ם שהעושה נקב חייב משום בונה. ועוד קשה: שם בהלכה טז:
המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע, חייב משום בונה. המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.
כיצד, המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים, הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.
הרי שגם באותו פרק שם כתב שהעושה נקב חייב משום מכה בפטיש?
ועיין כסף משנה בפרק יד שהקשה כן. וצריך עיון שהמגיד משנה לא העיר מכל זה. והרב קאפח כתב שהמגיד משנה לא העיר על זה משום שהדברים היו פשוטים לו. וההסבר הוא שרק בלול של תרנגולים ממש שם הנקב הוא מעצם מהות הלול שצריך אויר לתרנגולין שאם לא כן לא יטילו ביצים, ולא יחיו הרבה זמן. ולכן בלול של תרנגולים החיוב הוא משום בונה. אבל העושה נקב “כגון נקב בלול של תרנגולין” היינו שעשוי להכניס ולהוציא חייב משום מכה בפטיש. ולכן לא כתב הרמב”ם בפרק י’ “כגון העושה נקב בלול של תרנגולין” משום שדוקא בלול של תרנגולים. אבל הסבר עדיין קשה קצת.
אלא שיש להסביר על פי ההבדל שיש בין מלאכת בונה ומלאכת מכה בפטיש:
עיין הסבר אבן האזל לעיל פרק י’ הלכה יז: הסביר שם בד”ה והנה הרמב”ם, את איסור בונה מה אב ומה תולדה. שאב הוא אם עושה גם אוהל וגם מקבץ חלקים. ועל פי זה תולדה היא אם יש בה רק אחד מדברים אלו. ורק בתולדה של אוהל הכלל דאין בנין בכלים ולא בתולדה של מקבץ החלקים. ולכן מבואר שאם תקע חייב משום בונה כפי שבאר הרמב”ם בפרק י’ הלכה יג ובפרק כב הלכה כה ובפרק כו הלכה ו’ לגבי כירה שנשמטה אחת מרגליה. משום שתוקע היינו שמקבץ דבר אל דבר. ובונה זה לא צריך להיות דוקא מחובר לקרקע. וכן מפורש בדין המגבן, ע’ רמב”ם פרק י’ הלכה יג שהמגבן חייב משום בונה. כלומר שבקיבוץ חלקים אין הגבלה שלא יהיה בכלים אלא במחובר.
הגדרת מכה בפטיש, לפי רא”ז, וכפי מה שבארנו לעיל בשעור בפרק י’ הלכה טז, שכל מעשה אומן חייב משום מכה בפטיש. וגמר מלאכה הוא רק תולדה של מכה בפטיש. ולרמב”ם במקום שיש חיוב מלאכה אחרת אין חיוב מכה בפטיש. ורק אם זה מלאכת אומן שאין בה חיוב למלאכה אחרת חייב משום מכה בפטיש, משום שאי אפשר לחייב שתים אלא אם כן יש שתי תוצאות כמו בזומר וצריך לעצים (ע’ שעור “מלאכות, חיוב שתים”).
ממילא מבואר: לרמב”ם העושה נקב בלול של תרנגולים, כיון שזה מחובר הרי זה בונה אף אם לא מקבץ חלקים ודומה למי שהיתה לו גבשושית בביתו ונטלה. כפי שהסביר הרא”ז שם שכיון שיש בנין גמור מאוהל וקיבוץ חלקים הרי מה שמוסיף על האוהל חייב משום תוספת של בונה. וזה אב. אבל העושה נקב בלבד הרי זה מכה בפטיש, ע’ פרק י’ הלכה טז. צ”ל שגם בבנין זה מכה בפטיש ולא בונה משום שאין בנקב תוספת כמו בלול של תרנגולים ממש שהנקב הוא חלק מן מהות הלול.
ובהלכה שלפנינו, מיירי בעושה נקב בדבר שאינו מחובר לקרקע ואין בנין בכלים, לכן החיוב הוא רק משום מכה בפטיש. והרמב”ם כאן לא מיירי בנקב שעושה בלול עצמו אלא “כגון נקב שבלול התרנגולין”, ולכן החיוב הוא משום מכה בפטיש ולא משום בונה.
אלא שבאבן האזל שם הוסיף עוד דבר: ששיטת הרמב”ם אליבא דרב שחייב גם משום מכה בפטיש וגם משום בונה. אלא שאין לחייב שנים אלא בשתי תוצאות ולא שני חיובים על מעשה אחד. ולכן לרב בנקב בלול יש חיוב של בונה, אבל אם סתם נקב יש בו חיוב של מכה בפטיש גם אליבא דרב. (ועקרון זה שאין לחייב שתים אלא בשתי תוצאות, הבאנו לעיל בשעור מה בשם אור שמח פרק ז’ עיי”ש, ועיין מה שכתבנו בשעור מח לגבי חיוב של משקה מים משום זורע ומשום נוטע, שיש דעות שאכן חייב שתיים, וע’ שעור סז בענין מכה בפטיש שג”כ נדון שאלת המנפח בכלי זכוכית שיתחייב שנים, משום בונה ומשום מכה בפטיש. ובשעור עו לגבי כותב הבאנו את דעת המנחת חינוך שאפשר לחייב שתים על מעשה אחד, לגבי כתב אות אחת והשלים לספר).
ובזה יישב הא דמנפח כלי זכוכית אינו משום בונה אלא משום מכה בפטיש, שאלה שהתוס’ נשארו בצריך עיון: משום שאין קיבוץ חלקים. ואילו עושה אהל לא שייך בעושה כלי זה. עיי”ש.
תוספת: הגדרת נקב שעשוי להכניס ולהוציא, ע’ בהערות לשמירת שבת כהלכתה פרק ט’ הערה כ”ו וכ”ז אם העושה שני נקבים בקופסה, אחד להוציא משקה ושני להכניס אויר אם יתחייב. ודעת הגרש”ז אוירבך זצ”ל שמה שצריך להיכנס אויר כדי שיוכל לצאת המשקה, לא נחשב להכניס ולהוציא.