כתב הרמב”ם:
אין חותכין שפופרת של קנה, מפני שהוא כמתקן כלי; הייתה חתוכה, אף על פי שאינה מתוקנת, מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין, ואין חוששין שמא יתקן. ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
ויש לברר מדוע אין בחיתוך שפופרת של קנה משום מחתך (ע’ בנין שבת ע’ מב). ע’ רמב”ם פרק יא הלכה ז’ בביאור מלאכת מחתך. ומוכח שם שגם הקוטם קיסם חייב משום מחתך. ואם כן מדוע בחתיכת שפופרת של קנה יש רק איסור דרבנן? וכן דייק ברמב”ם החיי אדם כלל לו בנ”א. ולכאורה צריך לומר שאינו מיכוין למידת אורכו ומידת רוחבו, כפי שכתב הרמב”ם במלאכת מחתך. וכאן אינו מכיון למידה, ומכל מקום היה צריך להיות שכאן זה דרבנן של מחתך, ואילו תיקון כלי של הרמב”ם כאן זה בדיני דרבנן של מלאכת מכה בפטיש. וצ”ע. ואכן בספר יראים (עמ’ 278) כתב בתולדה דרבנן של מלאכת מחתך שטרפא אסיר, משום שמא יקטום והוי מחתך. ואילו הרמב”ם כאן כלל דין זה שאסור לשים עלה של הדס בנקב של יין משום דרבנן של מכה בפטיש. (וע’ נשמת אדם כלל לו שהביא את דברי היראים הנ”ל. וע’ ביאור הלכה סימן שכ”ב ס”ה ד”ה אחד קשים).
אם כן הרי זו מחלוקת הרמב”ם והיראים אם שפופרת של קנה האיסור הוא משום דרבנן של מכה בפטיש או דרבנן של מחתך. וע’ יראים שם שלפירושו זו עצמה המחלוקת בגמ’ שבת קמ”ו ע”ב:
אמר טבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור. מאי טעמא רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום.
וע’ כאן במגיד משנה שהרמב”ם פסק כרב ירמיה מדפתי (כן גרסתו) שהטעם הוא משום מרזב והיראים פסק כרב אשי שהוא גזירה שמא יקטום. וליראים בזה גופא פליגי בגמ’. מכל מקום צריך להבין את שיטת הרמב”ם שזה דרבנן של מכה בפטיש ולא של מחתך.
ויש להוכיח שבכה”ג יש בעיה היא מכה בפטיש ולא מחתך (ע”פ בנין שבת ע’ לג). ע’ שבת ע”ד ע”ב מאן דעביד חלתא וברש”י שהחיוב י”א הוא:
חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן ע”ה ע”ב מאי מאן דשקיל אקקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש.
ע”כ שכה”ג אין זה מחתך אלא אסור משום מכה בפטיש.
ויש להסביר את דעת הרמב”ם שאין כאן איסור מחתך אפילו דרבנן, משום שאם אדם חותך שלא לפי מידה, מצד איסור מחתך צריך להיות מותר לכתחילה ולא איסור דרבנן. (ואכן לכאורה לא מצאנו כאן בפרקים אלו שכתב הרמב”ם דיני דרבנן של מחתך. וראיה מרמב”ם פרק יא הלכה ח’: “ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן אע”פ שהן קשין ויבשין”. וע’ בביאור הלכה למ”ב סימן שכ”ב סעיף ה’ ד”ה אחד שהקשה למה לא יהיה אסור משום מחתך, ולמסקנת דברי המ”ב היא שאין חיוב משום כך כיון שאינו מקפיד על המידה. וזה מתירים גם לכתחילה משום שאם בדיוק אין אפילו איסור דרבנן.
ואם כן יש לומר שלדעת הרמב”ם הקוטם שפופרת של קנה הוא דרבנן של מכה בפטיש ולא דרבנן של מחתך משום שלמחתך אין דרבנן של אינו מכיון למידה ובכה”ג מותר לכתחילה כמו שמצאנו בקוטם להריח.
וצ”ע מה שמצאנו ברמב”ם פי”א ה”ז “שאם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור”. ואם כן הרי כל פטור ברמב”ם הוא פטור אבל אסור. ואם כן יש איסור דרבנן כשאינו מכיון למידה, וא”כ הדרא קושיא לדוכתא? וצריך לומר ש“בלא כוונה למדתו” פירשו שמחתך לפי המידה אלא שלעצמו אין לו נפ”מ מהגודל. אבל ודאי חותך לפי מידה מסויימת, אבל אכן אם לא מכוין למידה הרי זה מותר לכתחילה. וכן פירש בספר בנין שבת בסוף פרק א’, ונראה להביא ראיה מלשון הרמב”ם שם, שהרמב”ם לא כתב “…או בלא כוונה למדתו או כמתעסק פטור”, אלא כתב “בלא כוונה אלא כמתעסק”, ואם כן כמתעסק זהו פירוש של “בלא כוונה למידתו”, כלומר מי שחותך בדרך מתעסק ושלא לצורך חותך ריבועים וכיו”ב בשבת. והוא מיכוין למידה אלא שאינו צריך ולגביו זה מתעסק (וכפי שכתב הרמב”ם לגבי נחש שדורסו לפי תומו). וא”כ לכן לא כתב הרמב”ם כאן דין איסור דרבנן משום מחתך.
וע’ בספר בנין שבת ע’ לד שהביא תשובה של ר”א בן הרמב”ם בשם אביו שמסביר מדוע בתיקון כלי אין משום מחתך:
יש להקשות אמאי המסתת את האבן אינו חייב משום מחתך, ותירץ רבינו יוסף ז”ל (הר”י מגאש) דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קעביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו, אלא קוצץ ממנו חתיכות ומרחיקן מעל העור שצריך לו, אבל בגוף העור שהוא צריך לו לא קעביד מעשה.
לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהא נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין שאינו חייב אלא משום מכה בפטיש, ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות, ויש לה קרנות יוצאות לכאן ולכאן, וסיתת אותה בשבת, שהוא חייב משום מחתך, דדמי למחתך העור כמו שאמרנו, ועל דרך זה מפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז, שחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן.
עכ”ל. ועיי”ש בספר בנין שבת שני הסברים בדברי ר’ אברהם בן הרמב”ם.
ואם כן הסבר זה גופא הוא ההסבר ג”כ מדוע אין חותך שפופרת של קנה דרבנן של מחתך. משום שהחיתוך לא נועד רק לעשות גימור בשפופרת אלא זה מעשה בגוף השפופרת ולכן זה משום מכה בפטיש. ומה גם אם נאמר שהשפופרת אינה חלולה כל זמן שאינו מחתך שודאי לפי הגדרה זו צריך להיות משום מכה בפטיש.
אבל ענין מחתך ניר שאינו גם דרבנן של מחתך, יותר נראה להסביר כמו שכתבנו קודם, ולא כתשובת ר”א בן הרמב”ם.
להוסיף לברר: וכיו”ב יש להסביר בתיקון בית הצואר, לדעת הרמב”ם האיסור הוא מכה בפטיש ולא משום מחתך. וע”ש אם ניתן לומר את הסבר גם על בית הצואר.
לשון זה של הרמב”ם הובאה בשו”ע סימן ש”מ סעיף יג, ובבאור הלכה למשנה ברורה שם דן בשני דברים:
מדוע לא נאסר לחתוך ניר משום שהוא קורע? נשמת אדם ר”ל שלא שייך קורע אלא בדבר שנתפר ונארג וכיו”ב מכמה דברים אבל דחה את זה מכוח ירושלמי וכ”כ מ”ב בביאור הלכה הנ”ל. וכתב המשנה ברורה (“לולא דמסתפינא”) שאין איסור קורע אלא כשצריך לשני החלקים ולא כשצריך לצד אחד.
וע”ע בפרי חדש יו”ד סימן קי”ח שדעתו בענין פתיחת אגרת בשבת שזה איסור דאוריתא של קורע על מנת לתקן. ודעת הנשמת אדם שלכ”ע שרי, משום שלגבי הניר הוא מקלקל, וראה בביאור הלכה שם לגבי פתיחת אגרת.