הלכה יב:
כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות, ולהלוות גזירה, שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולהשכיר גזירה, שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין. אבל לשאול ולהשאיל, מותר: שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.
הלכה יד:
אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין גזירה, שמא יכתוב. ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת.
(להקדים את ההבחנה דלהלן שהרמב”ם כתב שני טעמים לאיסור הגבהת תרומות ומעשרות בשבת).
בתשובת רע”א סימן קנט נשאל שתי שאלות: אם מכר לו חפץ בע”ש במשיכה או בכסף ואמר תקנה לך למחר, דבשבת נגמר הקנין, וכן אם מכר לו מע”ש מהעכשיו בתנאי שמעשה כך וכך, אם מותר לקיים התנאי במעשה בשבת. והספק הוא אם בשניהם מותר או בשניהם אסור או יתכן שבאחד אסור ובשני מותר.
מה איסור המקח והממכר בשבת, האם מעשה המקח הוא האסור או העברת הבעלות היא האסורה? ויש לברר האם יש בכלל צורך של רצון לחלות, בזמן החלות, בקנין שנעשה לאחר זמן, כדי שנוכל לומר שיש בעיה בחלות בשבת. (ע’ קונטרס מים חיים לבעל דברי משפט, נדפס בדברי חיים חלק או”ח סימן ו’ בסוגריים מרובעים, ד”ה “אב”ה ריש דברי” שעמד על זה).
ולכאורה מה הספק, הרי מותר להתחיל במלאכה בערב שבת ולגומרה בשבת, אלא שכתב האבני נזר או”ח סימן נא שלא דומה: בכל המלאכות המלאכה נעשית מאליה בשבת ואין עוד צורך לאדם, שאפילו מת טרם שנעשית המלאכה המלאכה נעשית. אבל בקנין הרי צריך עוד לאדם, שהרי אם מת או מכר לאחר הקנין הראשון בטל. ואם כן הקנין נעשה מכח האדם בשבת ואם כן יש לומר שנחשב שהוא עושה את מעשה הקנין בשבת.
וע”ע עוד באבני נזר שם שדן אם יש לדמות לשנים שעשאוהו, שהרי צריך פעולת האדם בערב שבת וגם מחשבת האדם בשבת. אבל דחה את זה אבני נזר משום שלכתחילה אסור, ואף שזה דרבנן, יש לומר שיש חומרא במקח וממכר משום ממצוא חפצך שזה דברי קבלה. וע’ תשובת רע”א שדייק מתה”ד (סימן רס”ט) שאוסר לפדות הבן בשבת, שאם יתן לכהן המעות בע”ש איך יעשה עם הברכות. ומשמע שעצם החלות יכולה להיות בשבת ואין בזה איסור. וע’ אבני נזר הנ”ל שכתב שאם פודה על מנת שיחול לאחר זמן, יכול לברך לאחר זמן, ודין תרומת הדשן שמפסיד את הברכות הוא רק כשחל בשבת שאם זה נחשב למעשה לגבי ברכות הרי נחשב כמעשה גם לשבת ואסור. וע”כ לא יברך ויפסיד הברכות ולכן אין עצה לפדות כך.
ודן רע”א על זה מגמ’ יומא יג ע”א שדנה בדברי ר’ יהודה שאומר שאף אשה אחרת מתקינין לו. ודנה הגמ’ על התנאי ומסקנת הגמ’ היא שהתנאי הוא שאחת מגרש על מנת שלא תמות חברתה, ואחת מגרש על מנת שיכנס לבית הכנסת. והקשה השאגת אריה מדוע שלא יקדש את השניה לאחר שתמות הראשונה? (וע’ דברי חיים חלק או”ח בקונטרס מים חיים לבעל דברי משפט, בהערת נכדו בעל אמרי בינה שהקשה על השאגת אריה שהרי מבואר שם בסוגיה שצריך שתהיה לו אשה בחופה שהרי ביתו זו אשתו. ואם יכול לקדש על תנאי שתמות, אבל איך יעשה חופה מערב שבת על ידי תנאי כשהקידושין יחולו רק בשבת ולא מערב שבת שהרי אחרת אם תמות באמצע העבודה אם כן יש לו שתי נשים. וצריך עיון על שאלת השאגת אריה). ומכאן הוכיח רע”א שיש איסור שבות שיחול הקנין בשבת. ומאידך מוכח מהגמ’ שאם עושה תנאי ומקיימו, כמו זה שמובא בגמ’ שם שיכנס לבית הכנסת, מותר ואין בזה משום שבות. ובסוף דבריו הוכיח (ד”ה באופן) שקיום תנאי הוא שבות אבל אם רק יחול המקח בשבת אין הכרע.
ובאור שמח כתב שספק זה מפורש בירושלמי פרק מפנין (פ”ד ע”ב):
א”ר אלעזר אדם עומד מע”ש ואומר הרי זו תרומה למחר. ואין אדם עומד בשבת ואומר הרי זו תרומה למחר. רבי יוסי בי רבי בון אומר אין אדם עומד ע”ש ואומר הרי זה תרומה למחר.
מתניתא פליגא על ר”י בי רבי בון לגין טבול יום ומילאהו מן החבית מעשר טבל. אם אמר הרי זה תרומה למחר משתחשך הרי זה תרומה למחר אם אמר הרי זה עירוב לא אמר כלום. פתר לה לשעבר (פירוש, הבריתא מיירי רק בדיעבד). והתני רבי חייה אומר אית לך מימר לשעבר. חזר בו רבי יוסי בי רבי בון מהדא.
אולם ע’ באור שמח שהוכיח שהירושלמי לא סובר את טעם המקח וממכר בהגבהת תרומות ומעשרות ואסור רק משום מתקן, שאם לא כן אי אפשר להבין את דברי הירושלמי בפסחים (כ”א ע”ב) שמדמה הפרשת חלה טמאה ביום טוב לבורר קטניות ביום טוב או לקניבת ירק. וע”כ שהירושלמי סובר שהאיסור בהפרשת חלה הוא רק משום מתקן ולא משום מקח וממכר שאם לא כן אין לדמות לבורר.
ורצה באור שמח לומר רק בחלת חו”ל יש טעם של הקדש, משום שקודם היתה מותרת לאכול ואחר כך להפריש. אבל בכל הפרשה, שקודם היה טבל אין איסור של הפרשה משום מקדיש שהרי מכל מקום היה אסור קודם. והאור שמח תולה זאת בשאלה עקרונית בגדר איסורי טבל ותרומה, (וע’ עוד באתוון דאוריתא כלל ב’) ולדעתו של האו”ש זה גופא מחלוקת בירושלמי.
וכן מוכיח האור שמח מירושלמי ביצה שמדמה ראית טריפה ביום טוב להפרשת דמאי. וגם מכך מוכיח האו”ש שיש לירושלמי רק גדר של תיקון בהפרשת תרומות ומעשרות, ולא משום הקדש שאסור משום מקח וממכר.
אבל הרמב”ם כתב לגבי הפרשת תרומות ומעשרות שני טעמים, א. משום שדומה למקדיש, וזה משום מקח וממכר. ב. משום שנראה כמתקן, ולעיל כבר הביא הרמב”ם בהלכה ט’ שאין מגביהין תרומות ומעשרות וע’ מגיד משנה ד”ה ואין מגביהין תרומה שעמד ע”ז. מקור דברי הרמב”ם שיש שני טעמים לאיסור הגבהת תרו”מ, הוא בביצה ט’ ע”א (ע’ אור שמח שכ”כ):
אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב. אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. לימא פליגא דשמואל אדאבוה (דשמואל) דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים.
וע’ רש”י ששאלת הגמ’ ששמואל פליגא משום שאם יכול לאכול קודם שיפריש הרי שאין משום מתקן. וא”כ למה לא להפריש גם אם גלגל מערב יו”ט. ועל זה תרצה הגמ’ “מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים”, היינו שמכל מקום יש כאן איסור משום ההקדש גם אם אין משום מתקן. הרי מוכח בגמ’ שיש שני איסורים בהגבהת תרו”מ, גם משום מתקן וגם משום מקח וממכר כמו הקדש.
מכל מקום לדברי הרמב”ם על פי הבבלי שיש איסור של הקדש בהפרשת תרומות ומעשרות (ואם לא נחלק את החילוק בין חלת חו”ל ובין כל הפרשה). הרי שאין להוכיח מירושלמי אם יש להתיר הפרשה וקנין מע”ש שיחול בשבת.
ולבסוף תלה האור שמח שאלה זו במחלוקת בירושלמי אם יכול לתרום וחל לאחר שנעשה קורדייקוס. ואם כן לדעת הירושלמי אין צורך במחשבה בזמן החלות ואם כן אין מקום לאסור כשיחול בשבת. אך כתב האו”ש שהבבלי חולק על זה, וסובר שצריך להיות שפוי בשעת החלות, הרי שהדעת קובעת לגבי זמן החלות, ולכן יתכן שיש לאסור בשבת.
מראי מקומות נוספים: פתחי החושן פרק ז’ הערה לב שדן בנושא זה. וע’ קונטרס מים חיים לבעל דברי משפט שבספר דברי חיים סימן ו’ (בחלק או”ח יו”ד) האריך לדון בדברי רע”א. ע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך הפרשת תרומות ומעשרות כרך י’ עמ’ שיט על נפ”מ בין הטעמים.