כתב הרמב”ם:
אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן, בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהם בכלל שיחה בטילה שאין בה צורך כלל המחשב אותן בשבת, כמחשב בחול.
אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר.
ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה, ותחת הדיוקני בשבת. אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור גזירה, משום ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש.
מה שאסר הרמב”ם כתב המהלך תחת הצורה, מקורו בתוספתא פי”ח:
כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות אין מסתכלין בו ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין בדיוקנאות משום שנאמר (ויקרא יט) אל תפנו אל האלילים.
במה שכתב הרמב”ם שבחקוק על טבלה מותר לקרות, ע’ טור שפסק שבטבלה אפילו חקוק אסור לקרות.
לדעת הרמב”ם שחשבונות אסור משום שמא יכתוב, הרי שאין להתיר לצורך מצוה כגון על ידי גבאים וכדו’. ורק אם האיסור הוא ממצא חפצך ודבר דבר מותר לצורך מצוה. ואם כן יש חומרא ברמב”ם בענין זה.
ברמב”ם לא כתוב מהם שטרי הדיוטות. וע’ תוס’ שבת קט”ז ע”ב “א”ר נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין וכ”ש בשטרי הדיוטות”. וכתב רש”י שם “שטרי הדיוטות, כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצא חפץ”. ובתוס’ שם כתבו שגם רש”י להלן קמט ע”א שאסור לקרא את אורחיו מן הכתב גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. פרש רש”י “של מקח וממכר קאמר”. ובר”ן שבת פט”ז מג ע”ב באלפס, כתב ששטרי הדיוטות הם “של חשבונות או אגרות השלוחות למצא חפץ דאיכא למיחש שמא ימחוק”.
וע’ מגיד משנה בהלכה יט בשם הרמב”ם בפירוש המשניות שגם אגרת שלומים אסור. אבל ברמב”ם בפרוש המשניות בהוצאת הרב קאפח בתחילת פרק שואל לא כתוב כך. אלא כתוב סתם: “והטעם שאסור למנותם מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת” ולא כתוב אגרת שלומים, אם כן יתכן שמיירי בשטר הדיוטות.
אבל מתוך דברי הרא”ש בפרק כג, שואל, אות א’ משמע שאגרות שלום אסור משום שמסברא אסור שהרי אסור גם לקרא כתב שתחת הכותל, ואפילו שלא למנות את פרפרותיו. ומכ”ש נאסר ולא משום שזהו שטרי הדיוטות. ולפי זה כל דברי חול אסור. והרי הרא”ש עשה כ”ש מהא דאסרו כתבי הקדש.
אלא שיש לומר שכל זה לפי הרא”ש שכתב כאן את איסור שטרי הדיוטות ממצא חפצך ודבר דבר. אבל לרמב”ם שהאיסור הוא שמא יבוא למחוק, אם כן יש לומר שרק שטרות מסחריים אסור, שמא ימחוק אבל לא דבר שאין בו צורך. וזה בעצם טעם התוס’ שהתירו אגרות שלומים, “ואפילו יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר”ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתבו בה לפי שיודע מה שבאגרות” היינו כיון שכבר יודע אין בהם צורך. ואם כן לא שייך חשש שמא יכתוב כיון שאין בהם צורך. ולדעת הרא”ש ודאי שסברא זו אינה נכונה.
וע’ שו”ע סימן ש”ז סעיף טז שפסק כרא”ש ואסר גם מליצות ומשלים וכן ספרי מלחמות. ורק הרמ”א התיר בלשון הקדש.
מאידך, יש קולא לפי הרא”ש שדבר שהוא צורך מצוה מותר כיון שהאיסור הוא מצא חפציך ודבר דבר, ולכן אם זה מודעה לצורך רבים. וע’ מגן אברהם ס”ק ט”ז שכתב שצורך מצוה שרי. וזה נכון רק לפי הרא”ש ולא לפי הרמב”ם.
מאידך יתכן שיש קולא לדעת הרמב”ם, שהאיסור הוא רק בשטרות שיש חשש מחיקה, אבל כפי שאמרו הראשונים שאגרת שלומים מותר, לסוברים כן, משום שיודע מה שכתוב בה ואינו צריך אותה, אם כן ה”ה לקרא דברים בדפוס שם אין חשש מחיקה. אלא שלמעשה אין זה קולא, שהרי אסור אפילו בחקוק על גבי טבלה, ומשום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות.
וע’ מ”ב ש”ז ס”ק נ”א שכתב האיסור בשטרי הדיוטות שי”א משום ממצוא חפצך וי”א משום שמא ימחוק.
וע’ פסק השו”ע על אגרת שלומים שמותר רק לעיין בהם, וע’ מ”ב ס”ק נ”ד וכמ”ש בשעה”צ אות ס’ שזה מורכב על שתי קולות: המתירים אגרת שלומים והסוברים שמותר לעיין בלא לקרא בפה.
אם כן מה הדין בקריאת עיתונים, וכן בדפי שבת שיש בהם מודעות מסחריות? ע’ משנה ברורה ס”ק ס”ג שהביא שהרבה אחרונים אוסרים משום דברי משא ומתן שיש בהם. ולפי זה אסור גם לקרא את דפי פרשת השבוע שיש בהם מודעות מסחריות. וע’ מנוחת אהבה פרק י’ סעיף לו שהביא את דעת המתירים ובהערה הביא את שאילת יעב”ץ ח”א קס”ב שמתיר, ורק חוכך להחמיר בגלל המודעות המסחריות שיש בהם. וכתב שיש אוסרים לקרא עיתון וכן עיקר. וע”ש בהערות שעיתונים שלנו לא דומים לשל היעב”ץ, משום שהיעב”ץ מיירי בעתונים שנדפסו בשבת, ולא יודע את חדשות השבת. מה שאין כן עיתונים שלנו שנדפסו בערב שבת. ועוד, המודעות המסחריות שיש בעתון שלנו הם בכל עמוד.
ועיין סעיף ל”ד במנוחת אהבה שם דן לגבי מודעות על גבי הקיר שיש אוסרים לקרא בהם, אפילו מודעות של הודעה על שיעורים וכיו”ב. ולכאורה הדברים נכונים שהרי אסור לקרא את האורחים מעל גבי הכותל!, וע”ש שכתב שודאי אתי למיחלף גם בדפוס, לדידן שמדפסת מחשב דומה לזה. ומיהו שלטי פרסומת כתב שאסור. ובסעיף 78 כתב שמכל מקום מותר לקרא שלטים של שם הרחוב שאינם דומים לשטר בכלל.
וע’ שמירת שבת כהלכתה פרק כט מסעיף מד ולהלן.
לקרא בכתובים בזמן בית המדרש, ע’ להלן פרק ל’ הלכה י’ את סדר היום של שבת. וע’ שבת קט”ו ע”א במשנה, ופרש”י שם:
ורבינו הלוי אמר דאפילו יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים.
וע’ גמ’ קט”ז.
ובירושלמי שבת פט”ז ה”א למדו מכאן את סדרי העדיפות בלימוד:
ואין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. מעתה במקום שיש בית המדרש אל יקראו. במקום שאין בית המדרש יקראו. לית לך אלא כהדא דתני ר’ נחמיה. דתני ר’ נחמיה מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה מפני שטרי הדיוטות שאם אומר את לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך שנתעסק בשטרותיו. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור. אף הוא אומר כתבי הקודש אסור שטרי הדיוטות לא כל שכן. הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא.
ודא מסייעא לההוא דתני ר”ש בן יוחי. דתני ר”ש בן יוחי העוסק במקרא מידה שאינה מידה. העוסק במשנה מידה שנוטלין ממנה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד. א”ר יוסי בי ר’ בון הדא דאת אמר עד שלא שיקע בי ר’ רוב משניות. אבל מששיקע בי ר’ רוב משניות לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה.
וע’ בעל המאור פרק כל כתבי (מג ע”א):
מאחר שפשט מנהג הראשונים שהיו נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה אין לנו אנו היום למנוע עצמנו לקרא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו והטעם שלא היו בדורות הראשונים קורים בספר כתובים בשבת עד אחר סעודת השבת מפני שלא היה מתקנת עזרא אלא לקרות בתורה ולתרגם בנביא ולא התירו לקרא בספר אחר כדי שיהו הכל משכימים לשמוע הדרשה שהיו דורשין עד זמן סעודה.
(והובא בר”ן שם).