יש להקדים את דברי הרמב”ם בפרק יב הלכה ג’:
דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב: שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך יצאו בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.
אלא ששם לא מדובר בהצלה אלא מדובר בכיבוי ממש משום הפסד ממון.
טעם האיסור להציל הכל מבואר בגמ’ קי”ז ע”ב ומובא במגיד משנה, משום שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.
וע’ הערת הגרש”ז אוירבך זצ”ל בשש”כ פרק מ”א הערה ח’ שדן מדוע החמירו כל כך בדליקה אף שיש חשש של פיקוח נפש שמא יחלה, והרי כשבאים לבשר לאדם בשורה כזו מזמינים רופא שמא יקרה לו משהו, ואם כן מדוע בדליקה להחמיר כל כך?
הרמב”ם עוסק בהצלה של מה “שיש בחצר לחצר אחרת באותו מבוי”, ע’ הלכה כ’, והלכה כו. ומשמע שאין חילוק בין אם הדליקה בבית שלו או בבית של אחר.
המגיד משנה הביא את דעת התוס’ שדוקא בהחצר שנפלה בו הדליקה איכא למיחש אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכיבוי (תוספות בריש כל כתבי קט”ו ע”א ד”ה כל כתבי) וכתב הרמב”ן שזו סברא בלא ראיה. וכתב המגיד משנה שברמב”ם משמע כתוס’ שרק באותה חצר.
ויש לשאול גם לאידך גיסא: האם יתכן קולא אם באותו בית ממש נפלה דליקה. אולי כל ההגבלות נאמרו רק כשנפלה דליקה באותה חצר. אבל באותו בית בהול על ממונו ואולי יש להתיר מחשש שמא יכבה?
וע’ בתחילת פרק מי שהחשיך שהתירו משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וזוהי סברת אדם בהול על ממונו כפי שכתב הרמב”ם בפרק ו’ הלכה כא. ואם כן סברת אדם בהול יכולה להיות גם סברא לקולא. האם ניתן להרחיב את ההיתר של מי שהחשיך?
וסברא כזו כתב הר”ן בריש מי שהחשיך, שם הביא את התוס’ שכמו שהתירו במי שהחשיך התירו למי שמתירא מפני הליסטים או השלטון שיהא מותר לטלטל את המעות כדי להחביא דמשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן:
ואע”ג דתנן מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות מפני הדליקה ומשמע דדוקא עם הספר אבל בלא ספר אין מצילין היינו להציל לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר המעורבת כל כמה דבעי מציל זהו דעת בעלי התוס’.
ופירוש הדברים אם כן שגם מעות מדליקה התירה משום שאדם בהול. אלא שבכתבי הקדש התירו לחצר שאינה מעורבת ג”כ, אבל מעות רק עם התיק של הספר. אבל בחצר מעורבת בהפסד מעות “כל כמה דבעי מציל”, כן נראה פרוש הדברים.
ואמנם הר”ן הביא את הרמב”ן שמחלק, והר”ן כתב חילוק אחר שבהפסד שנופל פתאום שאפילו בלא איסור שבת אדם בהול, שייך למימר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה אתי לכבויי. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה כל כך שיהא לבו בהול עליו.
ודעת הרמב”ם נראה בדומה לרמב”ן, שהחילוק הוא משום שבמי שהחשיך הדבר כבר נמצא בידיו ולכן התירו משום שאם לא כן הוא לא ישליך מידיו. וזה לא שייך בדליקה. ע’ רמב”ם לעיל פרק ו’ הלכה כב:
מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיו עימו מעות נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. אף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר: מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.
כך נראה החילוק לדעת הרמב”ם.
מכל מקום, נראה מתוך דברי הר”ן שגם טלטול מוקצה התירו מפני הדליקה משום שאדם בהול, לשיטת התוס’. וכן הביא הטור בסימן של”ד בשם בעל התרומות. אלא שהיתר זה הוא רק במקום שיש להתיר להציל הכל, היינו בבתים שאין בהם דליקה שבזה אין הגבלה בהצלה, ובזה התיר אף להתיר מוקצה. והטעם הוא משום שאדם בהול, ואם לא נתיר יבא לעשות באיסור. ואם כן סברת אדם בהול יכולה להיות סברא לאיסור (בהצלה מדליקה) ויכול להיות טעם להיתר כמו במי שהחשיך). ולסברות אלו אם כן שתי סברות הפוכות אלו שייכות בדליקה.
ולפי הסברא שהעלינו לעיל, שיש להתיר אם הדליקה ממש בבית, שמא יכבה, ויש להתיר יותר. לפי סברא זו אם נתיר מוקצה הרי נתיר גם בהצלה לחצר המעורבת, ואולי אפילו אם מותר להוציא מזון רק שלש סעודות אולי דברי ערך וכסף יש דוקא להתיר מחשש שמא יכבה ואדרבא מסברא זו אין לאסור.
אבל פשטות בעל התרומות המובא בטור התיר מוקצה רק במקום שמצד חשש שמא יכבה הדבר מותר בכל דבר. ולא התיר חשש כיבוי. (אלא שאם כן קשה קושית הרשב”א המובאת בבית יוסף, שהרי מדוע התירו טלטול, והרי אם לא יתירו יש חשש רק של איסור טלטול ואם כן “אין מתירין טלטול כדי שלא יבא לידי טלטול”. וע’ נשמת אדם כלל מו אות א’, וסברא זו שמעות יש להתיר בכל בית אף אם נפלה דליקה באותה חצר, הוא סברת מהר”י אבוהב שהביא הבית יוסף ד”ה ומ”ש עוד רבינו. וב”י כתב שלשיטתו צריך לחלק בין מעות ושאר דברים שלא חשובים. אלא שכתב שזה דוחק. ולדברינו יש הגיון רב בזה. אלא שאם כן באותה דליקה נשתמש גם בסברת אדם בהול כדי לאסור דברים שאינם בגדר מזון ג’ סעודות, ומאידך סברא להתיר חפצי ערך מחשש שמא יכבה אם נאסור לגמרי.
דבר נוסף שיש לברר הוא מה שכתב הרמב”ם שרק לחצר שערבו מותר להציל. “ואם לא ערבו אף מזונו וכליו אינו מציל”. ובשו”ע סימן של”ד סעיף י’ פסק כרמב”ם, והרמ”א כתב “ויש מקילין אף לשאינה מעורבת”.
לכאורה ממה שכתב הרמב”ם את טעם האיסור הוא שמא יכבה, אם כן בפשטות אין שום היתר. ולפי הראשונים שמותר אם מוציא לחצר שאין בה צורך בעירוב ואין הגבלה, אכן צריך עיון מדוע אין חשש כיבוי. אבל ההיתר בחצר רחוקה יתכן גם לרמב”ם שהרי כתב שהדליקה בחצר. ומשמע שאם הדליקה אינה בחצר אין הגבלה.
ובענין היתר כבוי היום: ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק מ”א הלכה א’ שמותר אפילו משום חשש פיקו”נ רחוק. ועיין רמ”א סימן של”ד סעיף כו שבזמן הזה שאנו בין הגוים מותר לכבות משום שיש בזה סכנת נפשות. ונראה כוונתו משום שהם יבואו לשלול שלל ומתוך כך יסתכן. ומכאן שאצלינו זה לא שייך.
עוד סברא להקיל כתב בשבט הלוי חלק ח’ סימן קעז, שיש סברא להקל אם עדין לא יצאו כולם כי לפעמים מחמת פחד ופאניקה לא יוצאים וכ’ וכן כיום שבכל בית ישנם מיכלי גז שיש חשש שיתפוצצו וזה סכנת נפשות, וצ”ב.