יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי” (ישעיהו נח,יג), ונאמר “וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר” (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר “ודבר דבר” דיבור אסור, הרהור מותר.
אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.
ע’ מגיד משנה שהביא את דברי התוס’ בשבת ק”נ ע”ב שאסור רק במקום שמוכחא מילתא שעושה חפציו. וסברא זו של מוכחא מילתא מובאת בגמ’ עירובין ל”ט ע”א אחר שאומרת הגמ’ שמותר להחשיך כדי לערב מיו”ט הסמוך לשבת ואומרת הגמ’:
אמר ליה רבה בר רב חנין לאביי אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד הדר ביה. ולא היא שמע ליה ולא הדר ביה. התם מוכחא מילתא הכא לאו מוכחא מילתא היא. אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה. ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס ליה.
אבל ברמב”ם אין שום משמעות לכך שיש הבדל בין אם מנכרא או לא מינכרא. ויתר על כן: הרמב”ם לא הביא את דין המטייל על פתח המדינה, והעיר ע”ז המגיד משנה. ואולי משום שהרמב”ם הבין שזה דין על התחום ולא בתוך התחום ואם כן הרי הרמב”ם כתב דין זה כבר.
וע’ בשו”ע סימן ש”ו שאסור לעיין בחפציו. וכתב מגן אברהם ומובא שם במשנה ברורה שדוקא היכא דמנכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה וכד’. (ולפי זה אדם שמטייל ברחוב ועומד ליד ביתו שהולך ונבנה, וחושב מה צריך הרי זה בגדר של הרהור מותר. אבל אם נכנס בפנים ועשה סיור בתוך הבית הרי זה מינכרא מילתא ואסור. ובשש”כ פרק כט סעיף ט’ כתב בשם הגרש”ז שלהסתכל בחלון ראוה מה רוצה לקנות במוצאי שבת, זה לא נחשב מינכרא מילתא).
בנשמת אדם כלל ס’ אות א’ כתב שדברי המגיד משנה והמגן אברהם אינם נכונים לפי הרמב”ם. שפשטות לשון הרמב”ם משמע שעצם ההליכה אסורה ולא משום שמנכר. ורק בהולך להחשיך על התחום תלוי אם ניכר או לא ניכר. וכתב החיי אדם שכך משמע ברמב”ם שכתב:
אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת…. שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.
ומהבדל הלשון באר החיי אדם שלפקוד גינותיו אסור משום שזה ממש מהלך לעשות חפציו. מה שאין כן להחשיך על התחום נקט לשון אחר, ולדעת הח”א המשמעות היא אחרת ולא משום שעצם הדבר הוא אסור משום חפציו.
ובריטב”א עירובין ל”ח כתב כשיטת המגן אברהם:
ופרקינן דהתם מוכחא מילתא, פי’ דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה, שלא אסור אלא ללכת לסוף שדהו, אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר, דמימר אמרי שהולך להתעדן שם.
ואם כן לדעת החיי אדם הרי זה מחלוקת בין הריטב”א ובין הרמב”ם. וע’ ביאור הלכה סימן ש”ו שהכריע כמגן אברהם משום שזה בדרבנן ולקולא.
ולכאורה יש לדון שיש כאן מחלוקת עקרונית לגבי שבות של ממצא חפציך, האם האיסור הוא בגלל המראית עין של שבת, או משום האדם עצמו שהשבת תהיה מורגשת לו. ולכאורה הרי יש לומר שזו משמעות שני הפסוקים שמביא הרמב”ם: גם “אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי”, וגם “וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר” ולכאורה הרי משמעות שני פסוקים אלו היא שני דברים שכתבנו: גם ענין של כבוד שבת, שזהו הכבוד החיצוני. וגם עשות חפציך שאסור משום שזה חפציו של אדם והאדם זקוק למנוחה שתהיה מלאכתו עשויה.
לגבי “ודבר דבר” ע’ מחלוקת רש”י ותוס’ בשבת קי”ג ע”ב, לרש”י “ודבר דבר שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך של חול”, כתב רש”י “כגון מקח וממכר וחשבונות”. וכבר כתבנו לעיל שלרמב”ם מקח וממכר אסור משום גזירה שמא יכתוב ולא משום ממצא חפציך. וע’ תוס’ שם שכתבו שמ”דבר דבר” לומדים דבר אחר: שאין לדבר כ”כ בשבת, והובא ברמב”ם בסוף הלכה ד’ (וע’ ביאור הגר”א שכתב שמשמע שבחול מותר…). ולכאורה הרי הרמב”ם בהלכה א’ כתב שאפילו לדבר כגון לדבר עם שתופו מה ימכור למחר וכו’, הרי שגם לרמב”ם יש כאן איסור של מו”מ, אלא של דיבור על מו”מ. ואם כן מנין ללמוד גם שיש איסור בשיחה בטלה בשבת?
נראה שלרמב”ם הפסוק מתפרש בשני אופנים: א. ממצא חפציך, שאסור להלך בחפציו בשבת אפילו בדבר שאינו מלאכה. ב. ועל דברים אלו אסור גם לדבר. היינו ודבר דבר קאי על ממצא חפצך, ופירוש הדרשה הוא ששני דברים אסורים גם להלך וגם לדבר בחפציו. ועוד לומדים מפסוק זה כאילו כתב “ודבר דבר” בנפרד מהקודם, ואז הדרשה היא אחרת: אסור לדבר דברים בטלים. והרמב”ם שכתב גם על חפציו ממש שהרהור מותר, ע”כ ס”ל שודבר דבר קאי על הכל. ואם כן היתר חפצי שמים מותר אף בעניני מקח וממכר (כמו עליות של בית הכנסת בשבת, שמותר לנדב את האנשים).
והאחרונים אמנם דנו בעליות לתורה בשבת אם מותר לגבאים לנדב אותם. ע’ יחוה דעת ח”ב סימן מ”א. ולפי מה שכתבנו בדעת רש”י יתכן שיש להתיר אף אם זה מקח וממכר ממש. אבל רובם ס”ל שההבדל הוא כמו שהביא הגרע”י בשם המכתב שאם אין מעשה קנין על ידי ההתחייבות אין כאן בעיה.