נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו, והאבן בידו; אבל לא דינר שאם ייפול הדינר, ייטלנו האב בידו. כלכלה שהייתה נקובה, וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשת כדופן. הייתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא: שאם ינער הפירות, יטנפו בעפר; ובמקום הפסד, לא גזרו.
הכלכלה לא הופכת להיות בסיס לדבר האסור כיון שהיא בסיס גם לדבר האסור וגם לדבר המותר. וההיתר חשוב יותר האיסור לגבה והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר (מ”ב ש”ט ס”ק ט).
ע’ משנה קמ”א ע”ב, ובגמ’ שבת קמ”ב ע”א:
כלכלה והאבן בתוכה: ואמאי תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן. ולישדינהו לפירי ונישדי לאבן ונינקטינהו בידים כדרבי אלעי אמר רב בפירות המיטנפין הכא נמי בפירות המיטנפין ולינערינהו נעורי אמר רב חייא בר אשי אמר רבא הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה.
הרמב”ם הביא שתי אוקימתות, גם פירות המטנפין וגם שאבן הוי דופן. וזו שאלת הראב”ד על הרמב”ם. וע’ ראב”ד שכתב שהאוקימתא של פירות המטנפים לא נשארה בכלל במסקנה של הגמ’. וע’ מגיד משנה שכנראה היתה לרמב”ם גרסה אחרת בגמ’. ובביאור הגר”א כתב שהרמב”ם לא גרס בגמ’ ולנערינהו ניעורי, אלא שיש שתי אוקימתות בגמ’.
מכל מקום יש לשים לב שהמקרים שהרמב”ם הביא, הם בסדר ההפוך מהגמ’: שם קודם פירות המטנפין ואח”כ כשהאבן נעשית דופן. ואילו הרמב”ם הפך. ומה כוונתו של הרמב”ם בזה שהביא את הדברים הפוך? וצ”ב.
ולגבי בן וגעגועים יש לברר מהו טעם היתר הגעגועים שיש לו. ע’ רש”י בגמ’ קמ”א ע”ב שאם האב לא יטלנו הבן יחלה והתירו אע”ג שאין כאן סכנת נפשות אלא סכנת חולי. אבל תוס’ כתבו בסתמא “אם ישליכנו מידו יצעק התינוק ויבכה”. ובמאירי בתחילת פרק עשרים ואחת כתב בפירוש שמיירי אפילו דליכא סכנת חולי. וצ”ב לשיטת התוס’ והמאירי האם כל חשש שהקטן יבכה נחשב כחולי שאין סכנה?
ונראה שרש”י ותוס’ לשיטתם. לשיטת רש”י הרי היתר טלטול מן הצד הוא משום שזה כלאחר יד כמו שכתב רש”י בסוגיה שם (ע’ שעור הקודם). אבל לתוס’ יש לומר שהיתר מן הצד הוא כמו שכתב הרמב”ם שזה טלטול איסור אגב היתר ולא כלאחר יד. וכיון שטלטול אגב האב ואגב כלכלה אין זה טלטול כלאחר יד, לכן הוצרך רש”י לומר שמדובר באופן שאם האב לא יקח את הבן, הבן יחלה וזה גדר חולה שאין בו סכנה. ובכלכלה ופירות המטנפין צריך לומר כמו שכתב הרמב”ם שזה משום הפסד. אבל לתוס’ יש לומר שזה אופן של טלטול מן הצד. אלא שמחמירים כאן לנער, ולכן לגבי אב ובנו אין צריך להיות בגדר חולה אלא מותר כדי שלא יבכה גרידא.
אלא שלפי זה צריך עיון שיטת הרמב”ם. הרי הרמב”ם כתב שטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ואם כן מדוע צריך לנער את הפירות. ומדוע רק במקום הפסד התירו ולא מעיקר הדין.
ולהלכה כתב המשנה ברורה בסימן ש”ט ס”ק י’:
כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג”כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש”י ס”ח בהגה.
ולכאורה לפי זה כל דין טלטול מן הצד של דבר המותר עם דבר האסור הוא רק באופן שאין ברירה אחרת. וכן פסק הרב אלישיב שליט”א והובאו דבריו בספר שבות יצחק פרק יב. וכתב שאפילו במקום שיוכל לנער יש להסיר מבעוד יום ולא לסמוך על מה שינער בשבת, כיון שגם הניעור עצמו נחשב לטלטול מן הצד.
ואם כן, במגירה שיש בה מוקצה ויודע שיהיה צריך להשתמש ולפתוח אותה, צריך להוציא ממנה את המוקצה לפני שבת. וכן אולי בדלת המקרר שיש דברים שהם מוקצים כמו קמח וקטניות שאינן ראויות לאכילה, יש צורך להוריד לפני שבת (אא”כ נאמר שזה גרע מטלטול מן הצד). וכן צרור מפתחות שיש בו מפתח מוקצה, צריך להסיר לפני שבת כדי שלא יצטרך לטלטל את המפתח בשבת.
ולגבי מפתחות כתב בשש”כ פרק כ’ סעיף פב להוציא לפני שבת את המפתחות. ובהערה שם כתב שאם שכח ולא הוציא עדיף לטלטל את כל הצרור ולא להוציא את המוקצה בשבת מן הצרור משום שזה טלטול ממש. וכן כתב שם בסעיף ס”ז לגבי מגירה של שלחן שאם יש בה גם מוקצה וגם דברים שאינם מוקצה, אפשר ינער את המוקצה מן המגירה.
אלא שבדעת הרמב”ם דחוק לומר שלכתחילה צריך לנער, כיון שבהלכה יד שם כתב מהו טלטול מן הצד (אף שלא הזכיר את ההיתר בשם זה), לא כתב שזהו רק באופן שאין אפשרות לנער או אפשרות אחרת? ועוד, הרי הרמב”ם כתב בסוף הלכה זו, שבמקום הפסד לא גזרו. ולא יתכן שכל מה שכתב בהלכה יד הוא משום שמיירי במקום הפסד?
לכן היה נראה בדעת הרמב”ם שהיתר טלטול מן הצד הוא לא רק במקום שאין אפשרות אחרת. אלא שטלטול הבן והכלכלה אין זה טלטול מן הצד. משום שטלטול מן הצד הוא טלטול אגב היתר. ואילו לגבי בן, הרי האב צריך את האבן בידו של הבן משום געגועים. ולכן אין זה טלטול מן הצד של האבן. והטלטול מן הצד הוא רק כשלא צריך את האיסור (וזה הפשט ברמב”ם שהמדובר כשיש לו געגועים). ולפי זה לדעת הרמב”ם אין סיבה לכאורה שלא לטלטל לכתחילה מן הצד. ואין צורך לנער דוקא, וצ”ב.
ולגבי הלכה יז לגבי שכח אבן על פי חבית, ובסוף ההלכה שבמניח נעשה הכל בסיס לדבר האסור. הביא רע”א על השו”ע, ומובא ברמב”ם הוצאת פרנקל, על הדף, שאלת מקור ברוך מדוע לא הוי החבית בסיס לדבר המותר והאסור שהרי היא בסיס גם לאבן וגם ליין. שאלה זו שאלו התוספת שבת ואליה רבה, אלא שתשובת שאלה זו יש במאירי שם בסוגיה בתחלת פרק עשרים ואחת. וכתב המאירי שזה משום שאינו יכול להוציא האוכלים אלא דרך פיו ממילא נאסרו ואף לאחר שנפלה האבן”.
אבל יש כאן שאלה אחרת: בעצם מדוע שהיין עצמו שבחבית לא יהיה בסיס לאבן? אלא שגם תשובה לזה יש במאירי, שהבין לגבי כלכלה מלאה פירות שאף אם הניח את האבן על גבי הפירות, בכל זאת לא הוי הפירות בסיס “ואין אומרים שהפירות יהיו בסיס לאבן שאין לפירות צורך באבן כלל, ועוד שאין אוכלין נעשין בסיס“. וע’ ע”ז באור שמח פרק כה הלכה טו לגבי פגה שטמונה בתבן שפירש שהיא לא נעשית בסיס משום שאוכלים לא יכולים להיות בסיס משום שדעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה. אבל שש”כ פרק כ’ סעיף עח כתב שאוכלים יכולים להעשות בסיס לדבר האסור. ובהערה שם כתב שבשעת הדחק יש להקל שאין אוכלים נעשים בסיס.