כתב הרמב”ם:
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב של אושכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.
מוקצה מחמת חסרון כיס הוא החמור ביותר, ואפילו ר’ שמעון שחולק על מוקצה מודה במוקצה מחמת חסרון כיס. ע’ גמ’ שבת קנ”ז ע”א “התם בארזי ואשוחי דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה”. והרמב”ם לא הזכיר שיש היתר לצורך גופו ומקומו, וכן מוסכם בפוסקים.
וע’ בית יוסף ריש סימן ש”ח שכתב:
כלל הדברים המוקצים שאסורים לטלטל מתחלקים לו’ חלקים, הא’ כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים, הב’ כלי שמלאכתו לאיסור וכו’.
ובהמשך כתב הבית יוסף “ומתוך דבריו פה יתבאר לך שמוקצה מחמת חסרון כיס אין לו צד היתר לטלטלו“. ובסוף הדיבור הביא כך בשם התוס’ והרא”ש, וכתב:
וכ”נ שהוא דעת הרמב”ם בפרק כ”ה שלא הזכיר היתר טלטול לצורך גופו ולצורך מקומו במוקצה מחמת חסרון כיס כמו שהזכיר בכלי שמלאכתה לאיסור.
כתב הרמב”ם:
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס.
האמנם כל כלי יקר הוא מוקצה? לכאורה הדוגמאות ברמב”ם הם של דברים יקרים שהם גם מוקצה מחמת שמלאכתם לאיסור. אמנם צריך עיון מהו “סכין של טבחים”, ולכאורה הוא אינו מוקצה. אבל עיין בשמירת שבת כהלכתה פרק כ’ הערה נב שהוא כלי שמלאכתו לאיסור משום שמכיון שמקצבין בה כדי למכור את הבשר חשיב גם הסכין כעומד לסחורה וחשיב כלי שמל”א שמקפידין שלא להשתמש בו שום שימוש אחר (בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל).
ואם כן האם אמנם מוקצה מחמת חסרון כיס צריך להיות גם מוקצה מחמת איסור? בשמירת שבת כהלכתה סעיף יט כתב “כל דבר יקר ערך שעומד לשימוש האסור בשבת ובעליו מקפיד שלא להשתמש בו וכו'”, אם כן הכרעתו היא שיש צורך שיהיה גם מלאכתו לאיסור. ומקורו הוא בשולחן ערוך הרב בעל התניא סעיף ד’ שכתב שיש חילוק: אם זה דבר העומד לסחורה הוא מוקצה גם אם אין מלאכתו לאיסור. אבל אם אינו עומד לסחורה צריך שיהיה מלאכתו לאיסור. וצ”ע מקורו, מכל מקום כן הכריע בשש”כ.
אבל פשטות דברי המגן אברהם בס”ק ג’ שכל דבר שדמיו יקרים אסור. וכן משמע במחצית השקל שם. וכן פשטות הרמב”ם שכל דבר שדמיו יקרים הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. והשש”כ להלן כתב שכל דבר יקר שאדם קובע לו מקום מחמת ערכו הרב הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. וצריך לומר שזה יוצא מן הכלל לפי שיטתו. אבל אם לפי מה שכתבו הרי הדבר מובן יותר משום שכל דבר יקר שאדם מקפיד הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ונפ”מ מהבנת אלו הוא לגבי סכין של שחיטה ביום טוב, אם כל דבר יקר הוא מוקצה אם כן גם סכין של שחיטה הוא מוקצה (אלא אם כן לצורך שחיטה).
ובשולחן ערוך יו”ד סימן רס”ו סעיף ב’ כתב הרמ”א שמותר לטלטל את הסכין של מילה דהא לא הוקצה בין השמשות כיון שהיה צריך לו באותה שבת. אבל טעם זה צריך עיון, שהרי אף אם היה מותר בין השמשות, אבל דבר יכול להיות מוקצה באמצע שבת כמו כלי שנשבר וכדומה. והכלל אין מוקצה לחצי שבת הוא כשחזר להתירו, אבל כל זמן שהוא מוקצה ודאי שאסור לטלטלו אף אם בין השמשות היה מותר.
ובשאלה זו דן ביביע אומר חלק ז’ תשובה לט, ודייק מהרמב”ם ג”כ שאין תנאי שיהיה ג”כ מלאכתו לאיסור. ושם הביא את דברי ראש יוסף בשבת מ”ו ע”א שהביא פני יהושע שכתב שמור ושו”ע משמע שגם כלי שמלאכתו להיתר אם קובע לו מקום אינו נאסר, וכתב הפמ”ג עליו שלא מצא דבר זה מבואר.
מכל מקום צ”ב מדוע בשש”כ בחר בדרך בעל התניא, כשלכאורה יותר פשוט שאין צורך בכלי שמלאכתו לאיסור כדי שיהיה מוקצה מחמת חסרון כיס, וודאי לדעת הרמב”ם.
הרמב”ם כאן כתב שכלים שעומדים לסחורה הינם מוקצה, ולהלן בפרק כ”ו הלכה יד כתב הרמב”ם שאוכלים שהם עומדים לסחורה אינם מוקצה “שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא. אבל קשה על המגיד משנה שם שכתב שגם כלים המוכנים לסחורה שמותר לטלטלם. והרי מפורש ברמב”ם כאן שדבר העומד לסחורה אסור?
תשובה לדבר: עיין בית יוסף סוף ד”ה “כל הכלים” בריש סימן ש”ח שדן בדברי המגיד משנה הנ”ל וכתב שכלים המוקצים לסחורה אסור לטלטלן היינו דוקא אם מקפיד עליהם. אבל דברים שאינו מקפיד עליהם אינם מוקצה גם אם עומד לסחורה. וכ”כ הרמ”א בסימן ש”ח על סעיף א’.
דבר נוסף ברור ברמב”ם, שאוכלים אינם יכולים להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. וע’ אור שמח כאן שכתב והדגיש שאין האוכל מוקצה מחמת חסרון כיס, וכתב שזה משום שכל הון ביתו יתן האדם בעד נפשו עיי”ש. ואגב משמע גם מדבריו שאין צורך דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, שאם כן ודאי שאין אוכל יכול להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. ודוחק לומר שמיירי בדבר שקובע לו מקום.
ולפי זה צ”ע אם אתרוג הוא מוקצה (ובחג הוא הוקצה למצותו, אך השאלה היא לגבי שבת לפני סוכות אם יש לו דין של מוקצה מחמת חסרון כיס). ע’ שש”כ פ”כ סעיף כ”א שכתב שהוא נחשב למוקצה. ועיי”ש בשם הגרש”ז אוירבך שהקשה על זה, אבל מכל מקום הכרעת הרב נויבירט להחמיר בזה. אף שאין זה מלאכתו לאיסור ואינם עומדים לסחורה וגם הם אוכל, ועפמ”ש באור שמח הרי צריך להיות מותר.