כתב הרמב”ם:
כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות. אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות אסור לטלטלן: שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור.
[יא] אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו, כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן.
מדוע כתב הרמב”ם “אבל” בתחילת הלכה יא? יש לומר שלא רק בגלל ההדרגה שבחומרת המוקצה: מחמת חסרון כיס, מחמת איסור ומחמת מיאוס אלא גם בגלל מהלך הגמ’ בפסק ההלכה. הפסק לגבי מיגו דאתקצאי הוא כר’ יהודה, וכפי שפסק הרמב”ם לעיל בפרק ה’ הלכה יב. שאסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. הפסק הוא על פי הגמ’ בפרק מי שהחשיך דף קנז ע”א:
פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן. וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה.
וכתב שם הרא”ש שבמקום שפליגי רב אחא ורבינא הולכים אחר המיקל. ולכן הלכה כמיקל שהלכה כר”ש לבר ממוקצה מחמת איסור והיינו נר הדליקו בו.
ויסוד מיגו דאתקצאי הוא כמו שהבאנו לעיל, משום חסרון הכנה מבעוד יום. אם כן יש לשאול האם אדם יכול לומר שאמנם הנר דלק בין השמשות אבל בכל זאת היתה דעתי עליו? דבר זה שנוי במחלוקת אם מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור כפי שיבואר להלן, וננסה לברר מה דעת הרמב”ם.
שאלה זו גם בעקרון המוקצה: האם זו הלכה שדבר המוקצה בין השמשות יש בזה הסחת דעת לכל השבת ולא נחשב מוכן מבעוד יום. או אכן תלוי למעשה בדעתו של האדם שהוא מקצה מדעתו ואם לא יקצה, כשתעבור סיבת המוקצה גם החפץ לא יהיה מוקצה.
גמ’ ביצה ל’ ע”ב:
תניא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה, הכל לפי תנאו. ורבי שמעון מתיר? והא קא סתר אהלא! אמר רב נחמן בר יצחק: הכא בסוכה נופלת עסקינן, ורבי שמעון לטעמיה, דלית ליה מוקצה. דתניא: מותר השמן שבנר ושבקערה, אסור, ורבי שמעון מתיר. מי דמי? התם, אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, הכא, אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו? אמר רב נחמן בר יצחק: הכא בסוכה רעועה עסקינן, דמאתמול דעתיה עלויה.
ושוין בסוכת החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאי? והאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה’, ותניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה’, מה חג לה’, אף סוכה לה’. אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא. אבל סוכה דמצוה, לא מהני בה תנאה.
וסוכה דמצוה לא? והתניא: סככה כהלכתה, ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים, ופרכילי ענבים, יינות, שמנים, וסלתות, ועטרות שבלים, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם, הכל לפי תנאו! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: באומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דלא חלה קדושה עלייהו. אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו, אתקצאי לשבעה.
דבר זה הובא בטור סימן תקי”ח שמועיל תנאי בסוכה דעלמא. וכתבו התוס’ בשבת מ”ד ע”א:
וא”ת ומ”ש נר שכבה דאסור לטלטל לר’ יהודה מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומוקי לה במסכת ביצה (דף ל:) בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ונר נמי דעתיה עילויה שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר”ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק
וי”ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה ביה”ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא ביה”ש ודחייה בידי’ לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי.
אם כן לדעת התוס’ מועיל תנאי רק בסוכה ולא בנר שדחה בידים בין השמשות, בזה לא מועיל תנאי. ועוד עולה מתוך דברי התוספות שתנאי מועיל רק בסוכה רעועה.
וע’ ר”ן על רי”ף שבת כ”ד ע”א באלפס, ד”ה “והא דמסקינן” שהביא את הרמב”ן שמותר להתנות על נר אפילו נר גדול, היינו שאינו יושב ומצפה. וכן המגיד משנה על הרמב”ם הביא את דעת הרמב”ן. אבל ע’ רי”ף ביצה יז ע”א באלפס כשהביא את הגמ’, השמיט את הא דבסוכה דעלמא מועיל תנאי. אבל ע’ ר”ן שם ד”ה אבל יש בספרים, שכתב שגרסת הרי”ף בגמ’ היא שונה. ונפ”מ בין גרסתנו לגרסת הרי”ף היא האם מועיל תנאי בסוכה עצמה שהוקצית למצותה. לרי”ף מועיל תנאי במוקצה מחמת מצוה ולדידן לא מועיל. וההיפך הוא לגבי תנאי במוקצה, שלרי”ף לא מועיל ואילו לגרסתנו הרי מועיל תנאי בסוכה דעלמא.
ומכאן שיש לנו לדעת מה דעת הרמב”ם בענין זה: שהרי אם הרמב”ם היה גורס כרי”ף הרי היה להביא את הדין שמועיל תנאי במוקצה מחמת מצוה. ואילו בהלכות סוכה פרק ו’ הלכה טז כתב שמועיל תנאי רק בנוי סוכה ולא בסוכה עצמה. אם כן נראה שדעת הרמב”ם שלא מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור.
וכתב בית יוסף אורח חיים סימן תקיח:
ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט הרמב”ם הא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו רבי יהודה מודה בה וכמו שכתבו הר”ן והרא”ש ומשמע דעל כרחך הכי הוא דלרבי יהודה איצטריך דאי לרבי שמעון למה לי התנה כי לא התנה נמי שרי.
ואפשר לומר שהוא מפרש דלרבי שמעון איצטריך נמי התנה להיכא שהיתה בריאה מערב יום טוב דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבעוד יום דוקא אבל לרבי יהודה אפילו התנה נמי לא דסבר הרמב”ם דבמוקצה לא מהני תנאה.
א”כ ישנן שתי אפשרויות להבנת הרמב”ם שלא הביא את דין התנאי: או שלדעתו רק לר”ש מועיל תנאי ולדידן שיש מיגו דאיתקצאי לא מועיל תנאי בכלל, או שלא מועיל תנאי בכלל לכ”ע וגרסתו כרי”ף.
כיוצא בזה לכאורה יש סתירה בפסקי המחבר: בהלכות יום טוב לא כתב שמועיל תנאי לגבי סוכה דעלמא, ובהלכות שבת סימן רע”ט סעיף ד’ הביא המחבר שמועיל תנאי ורמ”א כתב שלא מועיל. וכתב מגן אברהם שם ס”ק ו’ שהיינו משום שביום טוב קי”ל כר’ יהודה ולכן לא מועיל תנאי אבל בשבת קי”ל כר”ש ומועיל תנאי. אבל הקשה המ”א שהרי במיגו דאתקצאי אנו פוסקים בשבת כר’ יהודה? ומאידך כתב שם המ”א שלרמ”א שהביא דלא מועיל תנאי, זהו אפילו אם בסוכה מועיל תנאי, והחילוק הוא החילוק של התוס’ שבנר שאני דדחי בידים.
ולסוברים שלא מועיל תנאי, מדוע מועיל תנאי בנוי סוכה? יש לומר שבנוי סוכה התנאי מועיל לזמן בין השמשות עצמו. אבל במוקצה מחמת איסור כמו נר שכבה, התנאי יכול להועיל רק לאחר שכבה, ולכן לא מועיל תנאי במוקצה.
וע”ע בית יוסף סימן רע”ט שהביא את מחלוקת הרמב”ם והמרדכי:
וכתב המרדכי בפרק כירה (סי’ שטו) וז”ל חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר כדמשמע בפרק כל הכלים (קכג:) והוא הדין לנר שהדליק בו באותה שבת, וכן כתב האגור (סי’ תנד) בשם ה”ר ישעיה (פסקי רי”ד שבת דף מד ודף קנז.),
ואין נראה כן מדברי הרמב”ם שכתב בפרק כ”ה (הלכה י יא) כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אע”פ שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטל שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולה אע”פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור אבל כלי שהוקצה מחמת מיאוסו וכו’ מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להם, משמע דבמוקצים מחמת איסור אסור לטלטלן אפילו הוצרך להם לגופן או למקומן, וכן כתוב בהגהות אשיר”י פרק כירה (סי’ כ) וכן נראה מדברי רבינו ירוחם בח”ב (סז:) וכן נראה מדברי הרא”ש בתשובה (כלל כב סי’ ח) בחילוק דיני המוקצה,
וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל אפילו לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרינן בפרק נוטל (קמב:) במניח אבן על פי החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך איתקצאי כהאי גוונא לכולי יומא:
ועיין שו”ע סימן רע”ט שהמחבר הביא את דעת המרדכי כדעה דחויה.
ולכאורה היה נראה ששאלה זו תלויה אם מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור ומיגו דאתקצאי. אם נאמר לא מועיל תנאי, אם כן נכונה הסברא שיש הקצאה גמורה גם לצורך גופו. אבל אם מועיל תנאי, יש לומר מסברא שאכן יועיל גם טלטול לצורך גופו או מקומו.
וע”ע ריב”ש סימן צג. יביע אומר ח”ז תשובה לז. ביאור הגר”א סימן רע”ט הבין אחרת את שתי הדעות במחבר. וביביע אומר שם כתב לענין לסובב את כפתור החשמל לאחר שהשעון כבה אותו, כיון שהוי מוקצה אם יכול לסובב. וכתב שגם סיבוב הכפתור נחשב לטלטול במקצת שאסור. אבל יש לסמוך על הפוסקים שמועיל תנאי בצירוף הא שאין דין מוקצה במחובר ולסגור את המתג כדי שלא יפעל שוב בזמן שנדלק השעון (אלא שצ”ב אם ספק זה הוא רק לפוסקים כמחבר שמועיל תנאי, או גם לדידן שפוסקים שלא מועיל תנאי. וצ”ב).