כתב הרמב”ם:
מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד, במה דברים אמורים בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע שאם ינער אותן יפסדו, אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח הטמאה, ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה מטלטל הכל כאחד.
בענין טלטול תרומה: בגמ’ שבת קכז ע”ב כתוב:
מפנין תרומה טהורה וכו’ פשיטא לא צריכא דמנחה ביד ישראל מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קמ”ל כיון שחזיא לכהן שפיר דמי.
וע’ תוס’ שם ד”ה “כיון דחזיא לכהן שפיר דמי”:
אע”ג דאמר בשילהי כירה (לעיל דף מז.) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ”ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא ומהאי טעמא נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסיה והא דאמר בפרק כל הכלים (לעיל דף קכה.) שירי פרוזמיות שאין בהן ג’ על ג’ אין מטלטלין אותן משמע הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים היינו לעניים א”נ אפילו לעשירים בבית עניים.
ולתוס’ יש חילוק בין תרומה ובין דבר שאינו ראוי בעצמותו כגון בגדי עניים לעשירים שהוו מוקצה לעשירים. ולדעתו יש מוקצה לאחד שאינו מוקצה לשני.
לעומת זה בגמ’ שבת מ”ז ע”א:
אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכלכלה מלאה פירות עסקינן. טעמא, דאית בה פירי, הא לית בה פירי, לא!
(דניאל ד) אשתומם כשעה חדא ואמר: הכא נמי, דאית בה קרטין. אמר אביי: קרטין בי רבי מי חשיבי? וכי תימא, חזו לעניים, והתניא: בגדי עניים, לעניים, בגדי עשירים, לעשירים, אבל דעניים לעשירים, לא!
וכתב הר”ן:
ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפילו עניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעה”ב העשיר ולא בעיא שיהיה מוקצה לכל והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירים ונשאלין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם, אלא מפני שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה.
ובנקודה אחת חולק הר”ן על התוס’: מהר”ן משמע שדבר שיש בו איסור נאסר לכל העולם. ושלא כתוס’ (וע’ מגן אברהם בסוף סימן ש”ח).
והחזון איש בסימן מג אות כ’ כתב להשוות את תוס’ ואת הר”ן, שהעיקר תלוי אם החפץ עומד היום מלשמיש האדם. וכל שעומד לתשמיש האדם מותר לכל כמו תרומה. שיתכן לתת לכהן או שיש לו כהן שרגיל אצלו וחשיב מוכן לאדם היום. ולגבי נדרה מככר, אם רוצה לתת לאחרים לאכול, כתב החזון איש שהר”ן מודה שאין זה מוקצה. אבל אם שומרת לעצמה ולא נותנת אז זה מוקצה לכל העולם, וגם תוס’ יכולים להודות בזה.
ולכאורה קשה: אם דבר יכול להיות מוקצה לאחד ולא לשני, אם כן מדוע לא יתכן שהדבר יהיה מוקצה לעשירים ולא לעניים ודבר שהוא מוקצה לעשירים שיהיה מותר לעניים, כפי שיתכן שיהיה בגדי עניים מוקצה לעשירים בלבד?
וכתב הט”ז על זה, בסימן ש”ח ס”ק כה שמה שלא חזי לעשירים הוי מוקצה לכולם. שהרי הוי כמו שזרק לאשפה ולכן הוי מוקצה לכולם. אלא שלט”ז מה שמותר לעניים בביתם אסור לעשירים מחוץ לביתם, ולמד את זה מסוף התוס’ הנ”ל בדף קכ”ז ע”ב.
וע’ במשנה ברורה סימן ש”ח סעיף קע:
אין מטלטלין, שכבר הוקצה מדעתו של בעה”ב העשיר ואין חילוק בין עניים שבביתו בין עניים שחוץ לביתו דאזלינן בתר מי שהוא בעליו והא דאיתא לעיל בסי”ג דאם יש בהן ג’ אצבעות על ג’ אצבעות מותר לטלטלן היינו דוקא כשהם של עני ואז מותר גם העשיר לטלטל אותן ועיין בט”ז שמסיק דדוקא כשהעשיר דר בבית העני שאז הוא נגרר אחריו אבל עשיר דעלמא אסור לטלטל כיון שמ”מ אינו ראוי לו שהוא פחות מג’ טפחים על ג’ טפחים.
עוד כתבו הפוסקים דמה שפסק המחבר דמוקצה לבעה”ב הוי מוקצה לכל הוא דוקא בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותא כנ”ל אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת איסור כגון שנדר מככר לא נעשה מוקצה בשביל זה הואיל דמותר לאחרים ואף הוא עצמו מותר לטלטלו ואם אסר על כל העולם אז אסור לכל לטלטלו.
א”כ כתב שהאיסור תלוי בבעליו. ואם לבעליו הוא מוקצה הוי מוקצה לכל. ומה שכתב המ”ב שדבר של איסור לא נעשה מוקצה בשביל זה ולפי מה שכתבנו הרי הדבר ברור: הדבר יכול להעשות מוקצה לא משום עצם האיסור אלא משום שהוא זורק אותו לאשפה.
וכן בשו”ע סימן ש”ח סעיף ז’:
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה אפי’ במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה; ואם זרקה מבע”י, אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי. הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אע”פ שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר”ן פרק במה אשה)
אלא שלדעת הט”ז אין זה תלוי ממש בבעלים, שהרי לעשיר שאינו בבית העני הדבר מוקצה כמ”ש על פי התוס’. ורק דבר שלאחד מוקצה משום שכאילו זרק אותו לאשפה הרי זה מוקצה לכולם. וברור שלפי זה אין בתרומה משום מוקצה.
אבל הב”ח בסימן ש”ח למד אחרת: שדבר שהוא מוקצה לעשיר הוי מוקצה רק בביתו אבל לעני בבית העני לא יהיה מוקצה. ולא יתכן שדבר שהוא מוקצה לאחד משום כך שיהיה מוקצה לכל העולם. וביסוד הזה חולק הב”ח על הט”ז.
מכל מקום ודאי שיתכן שדבר יהיה מוקצה לאחד ולא לשני, ע’ גמ’ סוכה מב ע”א (והביא ראיה זו בשער המלך הלכות לולב הלכה כה, והובאה בספר “בית דוד” קונטרס המוקצה, ע’ סו), ממנה מוכח שודאי יתכן כך וכמו שאמרנו לגבי בגדי עניים לעשירים:
משנה. מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת, רבי יהודה אומר: בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין. קטן היודע לנענע חייב בלולב
ובגמ’: “פשיטא: מהו דתימא: הואיל ואשה לאו בת חיובא היא, אימא לא תקבל”, וכתב רש”י מקבלת אשה מיד בנה ובעלה, את לולביהן, ולא אמרינן: קמטלטלא מידי דלא חזי. אם כן הה”א של הגמ’ בסוכה היא שלאשה זה מוקצה אף שלבעל אין זה מוקצה.
בשעור: לשיטת החזון איש יוצא שאין דבר שמוקצה לאחד ולא מוקצה לשני. וגם בגדי עניים לעשירים היינו בבית של עשירים. וכן משמע פשטות הסוגיה שמדמה בגדי עניים לעשירים מהלכות טומאה להלכות מוקצה. ואם מיירי בבגדי עניים בבית עשירים יש להבין את הדמיון למוקצה.