כתב הרמב”ם בהלכה כג:
אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר, כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו.
(השגת הראב”ד) [אבל כופה הוא הכלי עליה] וכן כופין את הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו. א”א בירושלמי (ביצה פ”ה ה”א) ובלבד שלא יגע בביצה.
הלכה כד:
נותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.
(השגת הראב”ד) אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.
השגת הראב”ד:
א”א איני יודע מהו זה שאין ראוי לכאן זה הטעם, וסוגית הגמרא (ביצה לו) כך היא נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי ואם נתמלא הכלי שופך ושונה כדי שלא יעשה לכלוך בבית ויהיה גרף של רעי
ואם היה בבית שאינו דר שם ואם יעשה בו לכלוך אין קפידא אם יש לחוש לו להפסד הבית יכניס שם מטתו כדי שיהא לו הלכלוך גרף של רעי ויהא מותר לשפוך לחוץ כמעשה דבי רחייא דאביי ואם אין שם הפסד לא יכניס שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.
הלכה כה:
חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן, ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי, קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אלא אם כן היו רווחים וכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו,
פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד שהרי נוטלה בכל עת שירצה, וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים בשביל שיעלו עליו וירדו שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו וכן כל כיוצא בזה.
לגבי איסור טלטול כלי מהיכנו, הרמב”ם הביא את דין זה לעיל בפרק ה’ הלכה יג שם כתב שאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו מבעוד יום מותר.
לגבי טעם האיסור, כתב הרמב”ם שהוא כסותר. אבל ברש”י כתב שני טעמים לדבר: במשנה מ”ב ע”ב לגבי הא דאין נותנין כלי תחת הנר כתב שהטעם הוא “דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו”, היינו שהטעם הוא כבונה ולא כסותר. וע’ תוס’ בדף מ”ג ע”א כתבו בד”ה דמבטל שיש סתירה ברש”י שבפרק בתרא פרש שהוי כמו סותר ובפרק כירה פירש שהוי כמו מחבר בטיט.
וראה בפרי מגדים בריש סימן רס”ה שכתב שברש”י יש שלש דעות, משום שבדף מ”ג ע”א כתב “שעושהו מוקצה”, ולמד הפרי מגדים שזהו טעם שלישי. ולולא הפרי מגדים היה נראה שאין זה טעם חדש אלא שיש להסבירו על פי אחד הטעמים שרש”י נתן קודם. עיי”ש בפמ”ג שציין את המקומות שרש”י דן בטעם של בטול כלי מהיכנו.
ובשם הפני יהושע כתב שאין סתירה ברש”י משום שרש”י כשדן לגבי נר, הרי אם ממשיך להשתמש בכלי בתורת כלי לשמן הרי אין זה סותר ולכן כתב רש”י שהוי בונה. אבל לגבי כרים וכסתות הוי סותר משום שאכן מבטל אותם מהשימוש הקודם שלהם. נפ”מ מהטעמים תתכן אם הוא לוקח כלי שמלאכתו לאיסור ושם מתחת הנר, אם יש ברש”י דעה שלישית שהאיסור הוא שהופך את זה לשם מוקצה, הרי אין כאן איסור. וזה כמובן תלוי במה שנדון בשעורים קודמים האם כלי שמלאכתו לאיסור יש לו שם מוקצה או שזו גזירת כלים נפרדת.
מדין זה של ביטול כלי מהיכנו יש ללמוד גם הלכה לענין טלטול מוקצה במקום הפסד, שנחלקו בזה הראשונים כדלהלן. שהרי איסור ביטול כלי מהיכנו הוא חמור יותר מאשר מוקצה. ע’ שו”ע סימן רס”ו ס”ט שמותר לפרוק כלי זכוכית ולטלטל מוקצה, אבל לא לשים כרים וכסתות תחתיהם שהרי הוא מבטל כלי מהיכנו:
הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הנטלים; ושאינם נטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות.
ודוקא במשאות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פי’ מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו, ולא יניחם על הבהמה משום צער ב”ח.
ולגבי ביטול כלי מהיכנו, נחלקו הראשונים אם בטול לשעה נחשב ביטול, ע’ בר”ן על רי”ף ס”ו ע”ב על שאלת הגמ’ שאסור להניח כרים וכסתות משום מבטל כלי מהיכנו, ותירצה שמיירי בשליפי זוטרי. ופרש”י ששומט הכר מהם עד לכר השני עד שמגיע לארץ. והקשה הר”ן הרי הכר נשאר בסיס שהרי הניח מדעת. וכתב שלא הוי בסיס אלא אם הניחם שישארו שם כל השבת. אבל אם התכוון לנער אין זה ביטול כלי מהיכנו. וכן שיטת בעל המאור. אבל הר”ן כתב בשם אחרים שאסור לבטל כלי מהיכנו גם לשעה, אלא שההיתר הוא משום פסידא.
ואם כן, אם לבטל כלי מהיכנו אסור לפי שעה, הרי צריך לומר שההיתר הוא משום הפסד. ואם ביטול כלי מהיכנו חמור ממוקצה, הרי שגם טלטול מוקצה מותר משום פסידא. אלא שכתב המשנה ברורה סימן רסו אות כז:
לשמטן, ואע”ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי”ז אפ”ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע”י השבירה
וכתב שמסיק המ”א לדינא דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין. ואם כן הרי גם ביטול כלי מהיכנו מותר רק במקום של הפסד גדול אם כן קשה ללמוד מכאן לגבי איסור מוקצה במקום הפסד.
ומקור דברים אלו בין השאר במגיד משנה פרק כ”א הלכה י’. שם הסביר את הרמב”ם על פי הרשב”א שאסרו אם אין הפסד אף במבטל כלי לשעה. אבל ברמב”ם שם לכאורה המשמעות היא אחרת. שאין בכלל בטול כלי מהיכנו לשעה כמו שכתב שם הרמב”ם “שהרי אם ירצה לשלוף הכר שולף מפני שהשקים קטנים וקלים ונמצא שלא בטל הכלי מהיכנו”. ומשמע שלא משום הפסד מיירי, אלא שאם לא מיירי בכלי זכוכית הרי לא צריך בכלל כרים ולכן הדוגמא היא של מקום הפסד אבל אין בכלל איסור כלי מהיכנו בכה”ג.
אלא שענין זה של טלטול מוקצה במקום הפסד, נשנה גם בתחילת סימן של”ד לגבי דליקה, וז”ל הטור:
וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולין להציל דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד’ אמות וכן אם רואה אנסים באין לביתו יכול ליקח כל מה שבביתו ולהצניע שאין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא
ונ”ל שהוא אסור שלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות פחות מד’ אמות אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שודאי ירא להוציאו מפניהם אסור ועוד אפילו אם מוציאו אין איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו הילכך ודאי אסור להציל דברים המוקצים מפני הפסד ממונו.
וכתב השו”ע:
ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים, ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר (וע”ל סימן ש”ז סעיף י”ט).
אלא שכתב המשנה ברורה שם בס”ק ז’ שמותר רק בדליקה משום שאדם בהול.
וכתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק ה’ סימן ח:
שלמא רבא וברכתא. בהיותי באחת השבתות באחד הקיבוצים הדתיים החשובים נשאלתי שאלה זו: היות ומאות התרנגולים המטילות נמצאות בלולים מיושנים כי טרם אפשר להם להקים לולים חדישים (שבהם הביצה הנמלטת מתגלגלת מיד לעברו החיצוני של הלול ואין לה אפשרות, לתרנגולת, לשברה).
ובכל שבת מתמלטות מאות ביצים באופן שאי אפשר לכסות את כולן והתרנגולות שוברות ומקלקלות את הביצים באופן שבכל שבת יש לו לקבוץ הפסד של כמה לירות (לפעמים מגיעות לעשרות ל”י) היש איזה היתר לסלקן מן המקום בשבת?
ומכיון שמצינו היתר טלטול של מוקצה ממש משום הפסד (רס”ו, ט) המתיר לפרוק כלי זכוכית בנחת שלא יישברו ומעדיף את הטלטול מביטול כלי מהיכנו. וכן מותר לטלטל מעות ושאר דברים מוקצים להצילם מן הדליקה (או”ח של”ד) הרי בפירוש שבהפסד מרובה, הטלטול מותר.
הלכה כ”ד מבוססת על המעשה שבי רחייא דאביי דלוף. והשווה עם גמ’ בעירובין ס”ז ע”ב:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! אמר ליה: נסמוך אשיתוף. אמר ליה: הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא, מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן, עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.
ולכן קרה הדבר בביצה לאביי, שהיות וכבר נאמר לו שבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ואם כן הרי אביי ידע את הדבר ובכל זאת שאל. ולכן אומרת הגמ’ “תיתי לי דעברי אדמר”.
לברר עוד את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהלכה כד, וע’ ברור הלכה ביצה שם.